מלך בבל פונה אל דניאל ביראת כבוד עמוקה, מתוך הכרה בעליונותו הרוחנית על פני כל שאר החכמים. הוא מצהיר כי חכמתו של דניאל אינה נובעת מכישוף רגיל, אלא ממקור אלוהי המאפשר לו לפצח את התעלומות הסבוכות ביותר.
בתחילת דבריו המלך פונה אליו בתואר בֵּלְטְשַׁאצַּר רַב חַרְטֻמַּיָּא, כלומר שר וראש החרטומים והמכשפים [ביאור שטיינזלץ]. הפנייה בשם זה, שהוא שמו של האל הבבלי, נועדה להדגיש ניגוד: המלך מכיר בכך שבעוד שההמונים רואים בדניאל רק רב חרטומים השואב את כוחו מהאל הבבלי, הוא עצמו יודע שמעלתו של דניאל גבוהה בהרבה וכוחו אינו נובע מאותו אל, אלא ממקור קדוש ועליון [אלשיך]. ידיעה זו מבוססת על ניסיון העבר של המלך עם דניאל, שהוכיח לו כי רוח ה' שוכנת בו [יוסף אבן יחיא].
בשל כך, המלך מצהיר כי וְכָל־רָז לָא־אָנֵס לָךְ. המילה אָנֵס משמעותה כפייה, הכרעה וניצחון [מצודת ציון, אבן עזרא]. המובן הוא ששום סוד אינו נעלם ממנו, ואין תעלומה שקשה מדי עבורו או שיכולה להכניע את הבנתו [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
בסוף הפסוק המלך מבקש: חֶזְוֵי חֶלְמִי דִֽי־חֲזֵית וּפִשְׁרֵהּ אֱמַר. בקשה זו מעוררת שאלה בקרב הפרשנים: האם המלך דורש מדניאל לספר לו גם את תוכן החלום, או רק את פתרונו?
גישה אחת מסבירה שהמלך מתכוון לספר את מראות החלום בעצמו, והוא מבקש מדניאל רק את הפתרון [מצודת דוד]. הניסוח בפסוק נועד להורות לדניאל לפתור את החלום שלב אחר שלב – להציג כל פרט מהחזיון ולהצמיד לו את פתרונו המדויק, כדי שלא יסתפק באמירה כללית וקצרה [אלשיך].
מנגד, יש הסבורים שהמלך אכן דורש מדניאל לספר גם את החלום וגם את פתרונו, כפי שאירע בעבר. אף על פי שהפעם המלך לא שכח את חלומו, הוא נמנע מלספר אותו כדי לבחון את אמינותו של דניאל ולוודא שלא ימציא פתרון שקרי [יוסף אבן יחיא].
גישה נוספת מעמיקה במשמעות הבקשה ומסבירה שהיא משקפת את ההבדל המהותי בין חכמי הגויים לנביא ה'. חרטומים רגילים מנסים להסיק מסקנות מלמטה למעלה – הם שומעים את החלום ומנסים לשער את פתרונו מתוך הדמיון, ולכן הם מרבים לטעות. לעומת זאת, דניאל, שניחן ברוח עליונה, פועל מלמעלה למטה. הוא משיג תחילה את הגזרה כפי שנקבעה בשמיים, ומתוך ידיעת הסוד האלוהי הוא מבין את החלום ואת פתרונו כאחד, ללא צורך בניחושים [מלבי"ם, אלשיך].