דניאל, פרק ד׳, פסוק ל״א

בסיום שבע שנות עונשו, וְלִקְצָת יוֹמַיָּא, מתעורר אֲנָה נְבוּכַדְנֶצַּר ממצבו כבהמה נטולת זהות וחוזר להכרתו העצמית. במקום להביט מטה אל הארץ, הוא נושא את מבטו מעלה, עַיְנַי לִשְׁמַיָּא נִטְלֵת, כביטוי לבקשת עזרה והכרה בכך שה' הוא מקור העונש והרפואה. בתהליך הדרגתי, וּמַנְדְּעִי עֲלַי יְתוּב, שבה אליו תבונתו האנושית ועימה ההבנה שה' שולט בממלכת בני האדם. בעקבות זאת, וּלְעִלָּאָה בָּרְכֵת וּלְחַי עָלְמָא שַׁבְּחֵת וְהַדְּרֵת, הוא מברך ומשבח את ה' לא רק כבורא עליון ורחוק, אלא כמשגיח הישיר המפיח חיים במציאות. לבסוף הוא מצהיר דִּי שָׁלְטָנֵהּ שָׁלְטָן עָלַם וּמַלְכוּתֵהּ עִם דָּר וְדָר, שכן הנהגת ה', הן בחוקי הטבע והן בניסים, היא נצחית ובלעדית מעבר לכל דור אנושי חולף.