דניאל, פרק ד׳, פסוק ל׳

באותה שעה נחרצה הגזרה ובַּהּ־שַׁעֲתָא מִלְּתָא סָפַת עַל־נְבוּכַדְנֶצַּר, אשר נענש מידה כנגד מידה על גאוותו כלפי ה' ולקה במשבר נפשי חמור. בשל טירוף הדעת הוא מאס בחברה, וּמִן־אֲנָשָׁא טְרִיד, גירש את עצמו אל המדבר, שם אימץ תאוות של חיה כך שוְעִשְׂבָּא כְתוֹרִין יֵאכֻל. מכיוון שחי בחוץ ללא מחסה, וּמִטַּל שְׁמַיָּא גִּשְׁמֵהּ יִצְטַבַּע, גופו נרטב מטל השמים, וההזנחה המוחלטת נמשכה עַד דִּי שַׂעְרֵהּ כְּנִשְׁרִין רְבָה וְטִפְרוֹהִי כְצִפְּרִין, כששערותיו וציפורניו צמחו פרא כשל עופות דורסים. ניתוקו התודעתי העמוק מתבטא בכך שהוא מתייחס לעצמו בגוף שלישי, אך מכיוון ששמר על מראה כללי של אדם, עבדיו ידעו כי לא מת וממלכתו נשמרה עבורו.