דניאל, פרק ד׳, פסוק ל״ב

קיום האדם שברירי ואפסי אל מול שלטונו המוחלט של ה', אשר אינו כפוף לשום כוח טבעי או אנושי. משום כך, וְכׇל־דָּיְרֵי אַרְעָא, יושבי הארץ, כְּלָה חֲשִׁיבִין, כלומר נחשבים כאין וכאפס ודומים לאבק דק המרחף בקרן אור, שכן למרות תחושת היציבות שלהם חייהם רצופים תהפוכות וזמניים לחלוטין. ההשגחה האלוהית שולטת בכול, וה' וּכְמִצְבְּיֵהּ עָבֵד בְּחֵיל שְׁמַיָּא וְדָיְרֵי אַרְעָא, פועל כרצונו בצבא השמיים ובבני האדם. שליטה רצונית זו מבטלת כל אמונה בחוקי טבע קבועים או במזלות, שכן ה' פועל תחילה בשרים השמימיים ומפיל אותם יחד עם האנשים הנשענים עליהם. בניגוד למלכים בשר ודם התלויים ביועציהם, ה' אינו תלוי באיש, ולכן וְלָא אִיתַי דִּי־יְמַחֵא בִידֵהּ וְיֵאמַר לֵהּ מָה עֲבַדְתְּ, משמע אין איש שיכול לעכב את ידו, למחות על מעשיו או לטעון שאינם נכונים.