לִקְצָת יַרְחִין תְּרֵי־עֲשַׂר, בסוף אותם שנים עשר חודשים שבהם הסתגר נבוכדנצר בחרדה, נכנע מלפני ה' וחילק צדקה, הוא הסיק בטעות כי הגזרה חלפה. משראה שמלכותו נותרה יציבה ושלמה, תחושת הביטחון חזרה אליו והוא יצא החוצה, ועַל־הֵיכַל מַלְכוּתָא דִּי בָבֶל הוא מְהַלֵּךְ הֲוָה, כלומר חזר לטייל בארמונו כבשגרה. מראה העיר המפוארת עורר בו גאווה עצומה, שהתעצמה כאשר ראה את העניים רבים באלימות על מזונם והחליט להפסיק את חלוקת הצדקה. מתוך יוהרה זו הוא זנח לחלוטין את עצת דניאל, ובכך גרם לעונש השמימי ליפול עליו באופן מיידי.
דניאל, פרק ד׳, פסוק כ״ו
לִקְצָ֥ת יַרְחִ֖ין תְּרֵֽי־עֲשַׂ֑ר עַל־הֵיכַ֧ל מַלְכוּתָ֛א דִּ֥י בָבֶ֖ל מְהַלֵּ֥ךְ הֲוָֽה׃
שיתוף הפסוק
רוצים להנציח נופל?
הקדש פסוק זה לחלל צה״לנעזרתם בפירוש שלנו ומצאתם בו ערך?
עזרו לנו להגדיל תורה ולהאדירה. תחזוקת האתר והשבחת התוכן כרוכות בהוצאות מרובות. תרומה קטנה שלכם תסייע לנו להחזיק את הפלטפורמה ותהפוך אתכם לשותפים מלאים בהנגשת חוכמת המקרא.
תרמו עכשיומה דעתכם על הפירוש?
התחברתם? יש לכם חידוש או הארה על הפסוק שלמדתם כאן? נשמח לשמוע!
ההערות שלכם חשובות לנו ועוזרות לשפר את הפירוש.