לאחר שפנה אל דניאל בדברי שבח כדי לרומם את מעמדו, המלך מציג בפניו את הבקשה עצמה ואת הרקע להגעתו אליו [מלבי"ם]. המלך מתאר את אוזלת ידם של חכמי בבל ואומר: וּכְעַן הֻעַלּוּ קָדָמַי חַכִּימַיָּא אָשְׁפַיָּא – כעת הוכנסו לפניי החכמים והאשפים, דִּי־כְתָבָה דְנָה יִקְרוֹן וּפִשְׁרֵהּ לְהוֹדָעֻתַנִי – כדי שיקראו את הכתב הזה ויודיעו לי את פשרו, וְלָא־כָהֲלִין פְּשַׁר־מִלְּתָא לְהַחֲוָיָה – אך הם לא יכלו להגיד את פשר הדבר [יוסף אבן יחיא, ביאור שטיינזלץ]. המילה קָדָמַי (לפניי) מנוקדת בקמץ באות קו"ף בגרסאות המדויקות של המקרא [מנחת שי].
מבעד לתיאור הפשוט, מסתתרת רמאות עדינה בדברי המלך, הנובעת מרצונו לכסות על קלון חכמי עמו. המלך טוען כי החכמים נכשלו רק במתן פתרון הדבר (וְלָא־כָהֲלִין פְּשַׁר־מִלְּתָא לְהַחֲוָיָה), ובכך הוא רומז שהם לפחות הצליחו לקרוא את הכתב. אולם בפועל, החכמים לא הצליחו אפילו לקרוא את המילים, והמלך משקר לדניאל כדי להציל את כבודם [מצודת דוד, אלשיך].
מעבר לכך, ניכרת בדברי המלך מניפולציה פוליטית ופסיכולוגית מחושבת. הוא מציין שהביא לפניו רק את החכמים והאשפים, אך משמיט במכוון את הכשדים והגוזרים, שהם החכמים הבכירים והמקורבים אליו ביותר. השמטה זו נועדה למנוע סתירה בדבריו: החכמים הבכירים טענו שרק "אלוהים קדושים" מסוגלים לפתור תעלומה כזו. מכיוון שהמלך הנמיך קודם לכן את מדרגתו של דניאל כשאמר שיש בו רק "רוח אלוהים" (ולא הוסיף את המילה "קדושים"), הוא חשש שאם יודה כי בכירי החכמים נכשלו, לא יהיה זה הגיוני לדרוש מדניאל לפתור את מה שדורש השגה אלוהית עליונה. לכן, המלך מעמיד פנים שהתעלומה הוצגה רק בפני החכמים בדרג הנמוך יותר, וכי הבעיה הייתה אך ורק בהבנת הפשר ולא בעצם הקריאה [אלשיך].