ההתפכחות משכרות המשתה בעקבות המראה המפחיד של היד הכותבת, שאת כתב החידה שלה איש לא הצליח לפענח, חוללה בארמון מהומה גדולה [ביאור שטיינזלץ]. הפסוק מתאר כיצד המלך שַׂגִּיא מִתְבָּהַל – מתפחד ונבהל עד מאוד [רש"י, מצודת דוד].
חלק מהפרשנים מעלים את השאלה מדוע הכתוב מציין שוב את בהלתו של בלשאצר, הרי פחדו כבר תואר מוקדם יותר. התשובה לכך היא שכעת חרדתו התעצמה, ובעקבותיה וְזִיוֹהִי שָׁנַיִן עֲלוֹהִי – זוהר פניו השתנה עליו אף יותר מקודם [מלבי"ם, מצודת דוד]. החרדה הגדולה שנוספה כעת נבעה מכמה סיבות: ראשית, חוסר היכולת של החכמים לקרוא את הכתוב הוביל להבנה כי אבדה התקווה להבין את פשר הדבר [יוסף אבן יחיא, אלשיך]. שנית, התברר כי המסר אינו נובע מכוחות נמוכים או שדים שחכמי בבל ידעו להתמודד עמם באמצעות לחשים, אלא מאת ה' העליון [מלבי"ם]. מעבר לכך, כאשר אזהרה מגיעה מן השמיים בצורה מובנת, מטרתה לאפשר לאדם לחזור בתשובה או להתכונן לרעה. אולם, מסר סתום שלא ניתן לפענח אינו אזהרה, אלא בשורת אימה על אסון חסר מרפא שלא ניתן להימלט ממנו [מלבי"ם, אלשיך].
סביב המלך, וְרַבְרְבָנוֹהִי מִשְׁתַּבְּשִׁין – שריו וגדוליו היו שרויים בבלבול. רוב הפרשנים מסבירים את המילה "משתבשין" כשיבוש הדעת, מבוכה וחרדה, כבני אדם שאבדו עצות ואינם יודעים מה לעשות [אבן עזרא, מצודת ציון, מלבי"ם], ויש המוסיפים כי הם היו נחפזים ומבוהלים [רש"י].
זווית ייחודית מציג האלשיך, שעומד על ההבדל בין תגובת המלך לתגובת השרים. בעוד שהמלך חש בליבו את האמת המרה ולא יכול היה לרמות את עצמו, השרים – שהרעה לא כוונה אליהם ישירות – היו "משתבשים" בכך שניסו להציע פירושים שגויים ודברי הרגעה כדי לשאת חן בעיני המלך ולשמח את ליבו. אולם, ליבו של בלשאצר בער בקרבו מרוב פחד, והוא לא יכול היה לקבל את הנחמות הללו.