יצא לכם פעם לדמיין מלך כל כך חזק, שאף אחד בעולם לא יכול להגיד לו מה לעשות? כזה בדיוק היה נבוכדנצר מלך בבל. ה׳ נתן לו כוח עצום ושלטון מוחלט. בגלל הגדולה הזו, כל העמים פחדו ממנו מאוד. המילה זָיְעִין מתארת את הרעדה והפחד העמוק שהם הרגישו מפניו.
בניגוד למלכים אחרים שמתייעצים עם שרים, נבוכדנצר החליט הכל לבד. המילים דִּי הֲוָא צָבֵא מסבירות שהוא עשה בדיוק מה שהוא רצה כלפי כל אדם. את מי שהוא רצה הוא הֲוָה קָטֵל, כלומר פגע בו ולקח את חייו, ואת מי שהוא רצה הוא הֲוָה מַחֵא, כלומר היה מכה. הוא גם היה יכול להפוך אנשים פשוטים לשרים חשובים, או לקחת שרים חשובים ולהשפיל אותם.
אולי אתם שואלים את עצמכם, איך יכול להיות שמלך כזה קיבל רשות לעשות כל כך הרבה נזק, ואפילו לפגוע באנשים טובים? התשובה היא שה׳ נתן לו את הכוח הזה למטרה מסוימת, כדי להעניש את העם על המעשים שלהם. כשיש רשות להעניש, לפעמים גם אנשים טובים נפגעים, במיוחד אם הם ראו מעשים רעים של אחרים ולא ניסו למחות ולעצור אותם. לכן, באותו זמן, נבוכדנצר בעצם פעל לפי הכוח והרשות שה׳ נתן לו מהשמיים.