דניאל, פרק ה׳, פסוק ה׳

תחשבו על רגע שבו מישהו עושה משהו ממש לא בסדר, ופתאום, בלי שום אזהרה, קורה משהו מדהים שעוצר אותו במקום. בזמן שהמלך חוגג ומשתמש בחוסר כבוד בכלים הקדושים של בית המקדש, ה' מגיב מיד. זה קורה בַּהּ־שַׁעֲתָה, באותה שעה ממש. ה' מראה למלך שהוא משגיח על הכול באותו הרגע ולא מחכה. פתאום, משום מקום, נְפַקָה אֶצְבְּעָן דִּי יַד־אֱנָשׁ, יוצאות אצבעות שנראות כמו אצבעות של בן אדם. האצבעות האלה מופיעות כדי להראות למלך שהפסלים שהוא מאמין בהם חלשים כל כך, עד שהם לא יכולים אפילו לעצור יד שכותבת. האצבעות מתחילות לכתוב לׇקֳבֵל נֶבְרַשְׁתָּא עַל־גִּירָא דִּי־כְתַל הֵיכְלָא, כלומר מול המנורה הגדולה, על הטיח הלבן שעל קיר הארמון. למה דווקא שם? קודם כל, זה היה מקום מאוד גבוה ומואר באור חזק, וכך כולם יכלו לראות בבירור שזה נס אמיתי ולא איזה תעלול. בנוסף, בגלל שהמלך התגאה והשתמש בכלים מההיכל של ה' בירושלים, ה' בחר להעביר לו את המסר דווקא על קיר ההיכל של המלך עצמו. הכתוב מספר שוּמַלְכָּא חָזֵה פַּס יְדָא דִּי כָתְבָה, המלך ראה את כף היד הכותבת. המלך נבהל מאוד עוד לפני שבכלל הבין מה נכתב שם. הסיבה לפחד הגדול שלו הייתה שמתוך כל האנשים הרבים שהיו באולם וראו רק את האותיות נחקקות על הקיר, המלך היה היחיד שראה את היד עצמה. כך הוא הבין מיד שהמסר הזה מגיע מה' ומכוון אישית אליו.