יצא לכם פעם לנסות להכין רשימה של כל הדברים שאתם אוהבים לאכול, וגיליתם שזה פשוט ארוך מדי? לפעמים הרבה יותר קל לכתוב רק את מה שלא אוהבים. בדיוק כך התורה עושה עם העופות. בחיות ובדגים התורה נותנת לנו סימנים כדי שנדע מה כשר ומה לא. אבל בעופות, התורה בוחרת לכתוב לנו רק את השמות של העופות שאסור לאכול. הסיבה לכך היא שיש הרבה יותר עופות טהורים מאשר עופות טמאים, ולכן קל וקצר יותר לפרט רק את המיעוט שאסור באכילה.
בהמשך, התורה מזכירה כמה שמות של עופות דורסים, כמו וְהָרָאָה, וְאֶת הָאַיָּה וגם וְהַדַּיָּה. רוב המפרשים מסבירים שזה לא כמה עופות שונים, אלא בעצם עוף אחד שיש לו כמה שמות נרדפים. השם וְהָרָאָה ניתן לעוף הזה בגלל תכונה מאוד מיוחדת שלו, ראייה מצוינת למרחקים עצומים. חכמים מספרים שהעוף הזה יכול לעמוד רחוק מאוד, בארץ בבל, ולזהות את האוכל שלו כשהוא נמצא ממש כאן בארץ ישראל.
אז אם זה אותו עוף, למה התורה כותבת את כל השמות שלו? התורה רצתה למנוע מצב שבו מישהו ינסה להתחכם. אדם יכול לתפוס את העוף הזה, לקרוא לו בשם מקומי שמוכר באזור שלו, ולהגיד שהעוף הזה מותר באכילה כי התורה אסרה רק את השם השני. לכן התורה פירטה את כל השמות האפשריים שלו, כדי שיהיה ברור לגמרי שהעוף הזה אסור בכל מקום ובכל כינוי. בסוף הרשימה מופיעה המילה לְמִינָהּ. המילה הזו באה לאסור את כל הסוגים השונים שדומים לעוף הזה ושייכים למשפחה שלו, והתורה משתמשת בה רק כשמדובר בבעל חיים שיש לו הרבה זנים שונים ומגוונים.