יצא לכם פעם לחשוב למה התורה משתמשת לפעמים במילים שונות כדי לתאר בעלי חיים שעפים? בתחילת הרשימה של החיות המותרות והאסורות, התורה השתמשה במילה "ציפור", שמתארת בדרך כלל עופות קטנים שמצייצים בבוקר. אבל כאן התורה אומרת כׇּל־עוֹף. המילה הזו מתארת כל יצור שיש לו כנפיים והוא יכול לעוף, גם אם הוא עף ממש קרוב לאדמה וגם אם הוא עף גבוה בשמיים.
הסיבה שהתורה משתמשת במילה הרחבה הזאת היא כדי ללמד אותנו שכל מה שלא מופיע ברשימת העופות הטמאים, מותר באכילה. זה כולל אפילו סוגים מסוימים של חגבים טהורים שיש להם רגליים מיוחדות לקפיצה. בנוסף, כשהתורה אומרת תֹּאכֵלוּ, היא מלמדת אותנו שני דברים חשובים. הראשון הוא שמי שאוכל עוף טמא עובר על שני כללים: הוא גם עובר על האיסור לאכול עוף טמא, וגם מפר את הציווי המיוחד לאכול אך ורק עופות טהורים. הדבר השני הוא שמותר לנו לאכול את העוף הטהור רק אם הכינו אותו כמו שצריך לפי ההלכה, ואסור לנו לאכול עוף שמת בעצמו.