תארו לעצמכם שאתם נמצאים ברגע הכי מיוחד ומרגש בחיים שלכם, ופתאום אומרים לכם לעזוב הכול ולרדת מהר למטה כי קרה משהו נורא. זה בדיוק מה שקרה למשה רבנו. משה נמצא על הר סיני, בשיא ההתרגשות של קבלת התורה, כשלפתע ה' קוטע את הרגע הגדול הזה ואומר לו קוּם רֵד מַהֵר מִזֶּה. ה' מבקש ממנו לרדת מיד כדי לעזור לעם ישראל. אם משה יגיע מהר למטה ויעצור את החטא, העם יבין שטעה, יתבייש במעשיו, וכך ה' יוכל לסלוח להם.
ה' אומר למשה כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מִמִּצְרָיִם. המילה שִׁחֵת בתנ"ך מתארת עבודה זרה, כלומר השתחוויה לפסלים. אבל למה ה' קורא לעם ישראל "עמך", העם של משה, ולא העם שלו? ה' רומז כאן לקבוצה של אנשים שנקראת "ערב רב". אלו אנשים שמשה החליט בעצמו לצרף לעם ישראל כשיצאו ממצרים, והם אלו שהובילו והתחילו את החטא. ה' גם מזכיר למשה שהעם שכח מי באמת עשה להם את הניסים, ובמקום להודות לה', הם מחליפים אותו בפסל.
ה' ממשיך ואומר סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ. זה כל כך עצוב, כי רק לפני זמן קצר בני ישראל עמדו מול הר סיני, הבטיחו "נעשה ונשמע" וקיבלו את הדיבר שאוסר לעבוד אלוהים אחרים, וכבר הם סטו מהדרך הטובה. בסוף, ה' מתאר שהם עָשׂוּ לָהֶם מַסֵּכָה. המילה מַסֵּכָה מתארת פסל שעשוי ממתכת שהמיסו ויצקו אותה. זה מראה כמה המעשה שלהם לא הגיוני, הרי בני האדם הם אלה שיצרו את הפסל הזה במו ידיהם, אז איך אפשר להתייחס אליו כמו אל אלוהים ולהשתחוות לו?