שמות, פרק ל״ב, פסוק כ״ט

משה מודיע ללויים כי בעקבות הענשת חוטאי העגל הם מוקדשים כעת לשרת במשכן במקום הבכורות, וזהו פשר הקריאה מִלְאוּ יֶדְכֶם, בין אם כציווי להקדיש את עצמם לעתיד ובין אם כהכרזה שעצם מעשה הקנאות כבר חינך וקידש אותם. זכות זו נפלה בחלקם כִּי אִישׁ בִּבְנוֹ וּבְאָחִיו, שכן הם הפגינו נאמנות מוחלטת לה' שגברה על הרחמים הטבעיים כלפי קרוביהם שחטאו, כגון חתניהם או אחיהם מאמם. אף שמעשה ההרג עלול להיתפס כאכזרי ופוגם בנפש, משה מבהיר כי הפעולה נועדה להציל את העם כולו, בדומה לגיזום ענפים רעים מאילן, ולכן תוצאתה היא וְלָתֵת עֲלֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה. ברכה זו מהווה כפרה המכשירה אותם לעבודת הקודש, ומזכה אותם בהשגחה מיוחדת ובמעמד רוחני נצחי לדורות.