שמות, פרק ל״ב, פסוק י״א

בשעת סכנת ההשמדה בעקבות חטא העגל משה מתייצב כסניגור האומה ומבקש לפייס את ה' ולרכך את מידת הדין, בתפילה כה עוצמתית עד שהביאה אותו לכדי רעד וחולי או למסירות נפש, משמעות המגולמת במילה וַיְחַל. תפילה זו, בין אם נאמרה מיד על ההר ובין אם רק לאחר ביעור החטא, מופנית אל ה' אֱלֹהָיו, שכן העם היה באותה עת מנותק מהשגחה ומשה נותר היחיד ששמר על קשר אישי עם הבורא. בפנייתו לָמָה יְהֹוָה יֶחֱרֶה אַפְּךָ משה אינו מכחיש את החטא אלא טוען כי לא ראוי שאל גיבור יקנא בפסל דומם, ומבקש שהכעס לא יופנה כלפי בְּעַמֶּךָ המקורי שרק נגרר אחר חוטאים אחרים. לבסוף, הוא מזכיר את הרקע של העם אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כדי לעורר הבנה כלפי מי שגדל בסביבת עבודה זרה, ומדגיש כי השמדתם כעת תהפוך את כל המאמץ האלוהי שהושקע ביציאת מצרים בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה לחסר תכלית.