בשעה הקשה ביותר של עם ישראל, לאחר מעשה עגל הזהב וכאשר מרחפת עליהם סכנת השמדה מוחלטת, מתייצב משה כסניגור האומה. במקום להתוודות מיד על חומרת החטא, הוא בוחר בגישה נועזת ופותח בשורת טענות שנועדו לשכך את הכעס האלוהי ולהזכיר את הברית העמוקה בין ה' לעמו.
המילה וַיְחַל זוכה למגוון פירושים המעידים על עוצמת המעמד. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמשמעות היא בקשת חסד, פיוס וריכוך מידת הדין והכעס אל עבר מידת הרחמים [אבן עזרא, הירש, קאסוטו]. מנגד, יש הסבורים כי המילה קשורה לשורש ח.ל.ה המבטא חולי ורפיון, ומסבירים שמשה התפלל בעוצמה כה רבה עד שאחזה בו חרדה, רעד ואף חולי פיזי של ממש [תורה תמימה, הדר זקנים, כלי יקר, שטיינזלץ]. פירוש נוסף גוזר את המילה מהשורש ח.ל.ל, ומציע שמשה מסר את נפשו והיה מוכן להיעשות כחלל בעבורם, או שביקש להפר את הנדר האלוהי להשמידם [תורה תמימה].
שאלת עיתוי התפילה מעוררת מחלוקת עקרונית. גישה אחת גורסת כי התפילה נאמרה באופן מיידי, בעוד משה נמצא על ההר, מתוך חשש כבד שאם ימתין אפילו רגע אחד תצא גזירת ההשמדה אל הפועל ותכלה את העם במקום [רמב"ן, טור הארוך]. לעומת זאת, פרשנים אחרים טוענים כי לא ייתכן שמשה התפלל בעד העם בעוד הפסל עומד על תילו. לשיטתם, התורה אינה כתובה בסדר כרונולוגי, ותפילה זו התרחשה בפועל רק לאחר שמשה ירד מן ההר, שרף את העגל וביער את החטא [אבן עזרא, חזקוני, באור יש"ר].
הכתוב מדגיש שמשה חלה את פני ה' אֱלֹהָיו. ציון השייכות האישית למשה, ולא תיאורו כאלוהי ישראל, נובע מכך שבאותה שעה העם היה מנודה ומנותק מהשגחת ה' בגלל החטא, ומשה נותר האדם היחיד ששמר על הקשר הקרוב והישיר עם הבורא [רבנו בחיי, באור יש"ר]. בנוסף, השילוב של שם ה' ושם אלוהים רומז למאמצו של משה להמתיק את מידת הדין המרומזת במילה פנים או אלוהים, בעזרת מידת הרחמים המגולמת בשם ה' [רבנו בחיי, רקנאטי].
בפנייתו לָמָה ה' יֶחֱרֶה אַפְּךָ, משה אינו מכחיש את חומרת המעשה, אלא מציג שורת טיעוני הגנה:
ראשית, הוא מתמקד במילה בְּעַמֶּךָ. לאחר שה' אמר למשה קודם לכן "שחת עמך" בהתייחסו לערב רב שעלו עם ישראל, משה משיב ומבקש שהכעס לא יופנה כלפי עמו המקורי של ה', עם ישראל, שכן הם לא יזמו את החטא אלא רק נגררו אחרי הערב רב, או לחלופין הוא מבקש על אותם צדיקים שלא חטאו כלל [אור החיים, כלי יקר, מלבי"ם, תולדות יצחק, ספורנו].
שנית, משה טוען טענה סביבתית. הוא מזכיר אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, ארץ שהייתה שטופה בעבודה זרה. הוא טוען כי אין זה מפתיע שעם שיצא מסביבה כזו ייכנע להרגל ישן ברגע של משבר, ולכן יש לגלות כלפיו הבנה ורחמים [רבנו בחיי, כלי יקר, מלבי"ם]. משה גם מדגיש את המילים אשר הוצאת כדי להזכיר לה' שהוא זה שיזם את הוצאתם ממצרים והם עמו שלו, ולא עמו של משה [רשב"ם, קאסוטו].
שלישית, משה משתמש בטיעון של חוסר תוחלת. הוא שואל את ה' האם זה ראוי שאל גיבור וחזק יקנא ויכעס על פסל דומם וחסר כל כוח וממשות [רש"י, מזרחי, הדר זקנים, פענח רזא].
רביעית, משה מזכיר את ההשקעה האלוהית העצומה בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה. ה' השקיע מאמץ אדיר, שידד את מערכות הטבע, ואף הוציא את העם בעל כורחו מתוך כוונה ארוכת טווח. השמדת העם כעת תהפוך את כל הניסים והמופתים של יציאת מצרים לחסרי תכלית [בכור שור, הירש, מלבי"ם, העמק דבר, כלי יקר]. הרי ה' ידע מראש שזהו עם קשה עורף, ולכן תוכניתו המקורית בוודאי כללה התמודדות חינוכית ולא השמדה מיידית [הירש].
מתוך הבנה זו, משה אינו מטיח ביקורת כלפי שמיים על עצם הכעס המוצדק, אלא מקבל על עצמו את האחריות לעתיד האומה כעין ערב המבקש לעצור את העונש מעתה והלאה, מתוך תקווה להשיב את החסד האלוהי למקומו [אדרת אליהו].