ברגע של תפנית דרמטית, מתבטלת גזירת הכליה שריחפה מעל עם ישראל בעקבות חטא העגל. לאחר תחינתו של משה, מומרת מידת הדין במידת הרחמים, והקשר בין ה' לעמו שב ומתחדש.
המילה וַיִּנָּחֶם מבטאת שינוי מחשבה כביכול, או תכנון מחדש [ריב"א, ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, פרשנים רבים מדגישים כי ה' אינו משנה את דעתו או מתחרט כבני אדם, אלא שהתורה השתמשה בלשון בני אדם כדי לסבר את האוזן [אבן עזרא, ביאור יש"ר]. למעשה, האיום המקורי להשמיד את העם נועד מלכתחילה לעורר את משה להבין את חומרת המצב ולקחת על עצמו את תפקיד הסנגור והמגן של האומה [רש"ר הירש]. ואכן, בכוחם של צדיקים כמשה לשנות ולבטל גזירות עליונות [צאינה וראינה].
הכתוב מדגיש שה' ניחם על הרעה אֲשֶׁר דִּבֶּר. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שהגזירה הייתה בגדר דיבור בלבד, ללא שבועה, ולכן התאפשר לבטלה בקלות יחסית [אור החיים, ביאור יש"ר]. יתרה מכך, עצם הדיבור האלוהי על הרעה המתוכננת ציער את משה רבות, וצערו של צדיק הדור הועיל לכפר על העם ולהמתיק את הדין [חתם סופר].
עם זאת, ביטול הרעה אינו מעיד על סליחה מוחלטת ומיידית. ה' חזר בו רק מהכוונה לעשות כליון גמור וקולקטיבי לעם כולו. החוטאים עצמם ואנשי ה"ערב רב" נענשו באופן פרטני על ידי מגפה ועל ידי בני לוי, ומאוחר יותר אף נגזר על אותו דור למות במדבר ולא להיכנס לארץ [אור החיים, העמק דבר, מלבי"ם, חומש קה"ת]. במקביל, בעוד שה' ביטל את הרעה שייעד לעם, הוא לא ביטל את ההבטחה הטובה שהעניק למשה באותו מעמד לעשותו לגוי גדול, שכן ה' אינו חוזר בו מהבטחות טובות [מלבי"ם].
חתימת הפסוק במילה לְעַמּוֹ מסמנת את השלב הראשון בתהליך הסליחה [קאסוטו]. השימוש בתואר זה, לצד הבטחת הארץ לאבות, מוכיח כי מעמדם של ישראל אינו כשל עבדים שניתן לזרוק ולשכוח, אלא כשל אישה הקשורה לבעלה או כשל בנים. מכיוון שישראל נחשבים לבנים, ה' יכול היה למחול על כבודו שחולל בחטא העגל, שהרי "אב שמחל על כבודו – כבודו מחול", בשונה ממלך בשר ודם [נחלת יעקב, אדרת אליהו]. ביטול הגזירה נשען אפוא על אהבת ה' לנבראיו, על כבוד שמו, ועל השבועה לאבות שהבטיחה את קיום זרעם גם ברגעי חטא ושפל [קאסוטו, אדרת אליהו].