לאחר שמשה רבנו מבקש רחמים בזכות אהבת ה' לעמו, הוא מציג נימוק מרכזי נוסף: מניעת חילול ה'. יציאת מצרים נועדה לחנך את אומות העולם, ובראשן מצרים, להכיר באל הפועל מתוך צדק, אהבה והשגחה. השמדת עם ישראל במדבר תהפוך את מטרת היציאה על פיה ותחזק את תפיסת עולמם המעוותת של המצרים [רשב"ם, רש"ר הירש, קאסוטו].
הטענה המצרית, לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר, עלולה להדהד בעולם כולו. המילה לֵאמֹר מדגישה כי המצרים לא ישמרו את מחשבותיהם לעצמם, אלא יפיצו וישמיעו את הדברים לכל עבר [אור החיים]. לגבי משמעות הטענה בְּרָעָה הוֹצִיאָם, הפרשנים מציגים מספר גישות:
הגישה המרכזית היא שהמצרים יטענו כי כוונתו של ה' מראש הייתה רעה, וכי הוא הוציא אותם בתרמית למדבר כדי להשמידם [ביאור יש"ר, שטיינזלץ, רש"ר הירש, קאסוטו]. טענה כזו תציג את ה' כאויב אכזר ואת הבטחתו לעמו כהונאה, מה שיפגע באמונת הייחוד ויחזק את ידיהם של עובדי האלילים, שיראו כי ה' פוגע דווקא בעובדיו [אור החיים].
גישה אחרת קושרת זאת לאסטרולוגיה. המצרים יטענו כי ישראל יצאו תחת מערכת כוכבים שלילית ומזל רע, ומכיוון שה' לא יכול היה לנצח את כוח המזל, הוא העדיף להרוג אותם בעצמו כדי להציל את כבודו [אבן עזרא].
מנגד, יש המציעים כי המצרים, שהאמינו באלים נפרדים של טוב ורע, יסיקו כי האל שהוציא את ישראל ממצרים הוא כוח הרסני שהיכה בהם מתוך רשעות, וכעת כילה את זעמו גם בעמו שלו, עד כדי כך שלא השאיר להם אפילו מקום קבורה [מלבי"ם].
האמירה כי ה' הוציאם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים רומזת להר סיני. המצרים יאמרו שדווקא המקום שבו ניתנה להם התורה, הוא המקום שבו כפה עליהם ה' את ההר כגיגית והפך למקום קבורתם [ריב"א].
לאור סכנה זו, משה מתחנן: שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל־הָרָעָה לְעַמֶּךָ. משמעות המילה וְהִנָּחֵם בהקשר זה אינה חרטה אנושית רגילה, שהרי התורה מדברת בלשון בני אדם, אלא בקשה לשינוי מחשבה – מעבר ממחשבה על ענישה למחשבה של הטבה ורחמים [רש"י, הכתב והקבלה, מזרחי, גור אריה, ברכת אשר]. משה מבקש מה' לבטל את הגזירה עַל־הָרָעָה – אותה פגיעה קשה שעליה חשב או דיבר לעשות לעמו [רש"י, ביאור יש"ר, אוהב גר, נתינה לגר]. ניתן לראות כאן גם משחק מילים מכוון של משה מול ה': קודם לכן אמר ה' למשה "הניחה לי" כדי להשמידם, ומשה עונה לו באותו מטבע ומבקש "והנחם" – חזור בך ממחשבתך [קאסוטו].