ברגע הדרמטי שבו משה יורד מן ההר ופוגש את חטא העגל, המקרא עוצר כדי לתאר את השגב והשלמות של לוחות הברית. רוב הפרשנים תמהים מדוע שבחם של הלוחות מופיע דווקא כאן, רגע לפני שבירתם, ולא קודם לכן בעת נתינתם. הגישה המרכזית היא שהדבר נועד להעצים את תחושת ההחמצה ולהמחיש את גודל האבדה שגרם החטא [רמב"ן, חזקוני, הדר זקנים, בעלי ברית אברם]. בנוסף, תיאור זה בא להדגיש את גדלותו של משה, שעל אף היות הלוחות יצירה אלוהית נשגבת, הוא לא נמנע מלשברם כשראה את המעשה הרע ולא יכול היה להתאפק [רמב"ן, תור הארוך, שפתי כהן].
הצירופים מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים וכן מִכְתַּב אֱלֹהִים מצביעים על כך שהלוחות לא היו יצירה אנושית. בניגוד ללוחות השניים שפסל משה בעצמו, הלוחות הראשונים נבראו בשלמותם בידי ה׳, כבריאה נסית ופלאית שייתכן שהוכנה עוד מששת ימי בראשית [אבן עזרא, רלב"ג, העמק דבר, תורה תמימה]. יש המפרשים את הביטוי מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים כהבעת חיבה, המדמה את התורה לשעשועיו של ה׳ [רש"י, ברטנורא]. מבחינה רוחנית, שלמות נשגבת זו הקבילה ללבם הטהור של ישראל באותה עת, וכאשר חטאו והשתנה לבם, הם כבר לא היו ראויים למתנה אלוהית טהורה זו [ביאור יש"ר].
המילה חָרוּת מתפרשת בקרב רוב הפרשנים מלשון חקיקה וחריטה בתוך האבן, ולא ככתיבה חיצונית בצבע או בדיו [רש"י, רשב"ם, העמק דבר, קאסוטו]. מנגד, יש המפרשים מילה זו מלשון "מפורש", כלומר שהכתב האלוהי הכיל בתוכו באופן פלאי וברור את כל התורה כולה, על פרטיה וסודותיה, כשהיא גלויה ומוארת לעיני המעיינים [הכתב והקבלה, נתינה לגר].
גישה רווחת בקרב הפרשנים דורשת את המילה חָרוּת גם לשון "חֵרוּת". החקיקה באבן מסמלת את האופן שבו התורה צריכה להיות חלק בלתי נפרד ממהות האדם, בשונה מדיו שניתן למחיקה או הסרה. חיבור מוחלט זה מעניק לאדם חירות אמיתית מיצר הרע, משעבוד מלכויות וממלאך המוות [כלי יקר, תורה תמימה, חומש קה"ת].
התיאור חָרוּת עַל הַלֻּחֹת מדגיש שהאותיות היו בעלות ממשות רוחנית עצמאית ולא היו משועבדות לחומר האבן [כלי יקר]. הפרשנים מסבירים כי הכתב האלוהי שימש כ"נפש" המחיה את הלוחות, ואילו האבן הייתה ה"גוף". כאשר התקרב משה למחנה וראה את העגל, הגיבו האותיות לטומאת החטא ופרחו מן הלוחות. משפרחה הנפש הרוחנית, נותר רק גוף האבן חסר החיים שנעשה פתאום כבד מנשוא. משה לא יכול היה לשאת עוד את משקלם בידיו, ולכן נשמטו ממנו והוא שבר אותם, שכן גוף ללא נפש דינו קבורה [רבנו בחיי, צאינה וראינה, שפתי כהן].