ברגע של משבר חריף, בעקבות חטא העגל, מציב ה' בפני משה הצעה דרמטית וחסרת תקדים. לנוכח הבגידה המהירה של העם, מציע ה' להשמיד את האומה כולה ולהתחיל את ההיסטוריה מחדש, כאשר משה לבדו יהפוך לאביה של אומה חדשה. רגע זה מעמיד במבחן עליון את מנהיגותו של משה ואת אהבתו לעמו.
בפנייתו למשה במילים וְעַתָּה הַנִּ֣יחָה לִּ֔י, מתעוררת קושיה רעיונית ולשונית: מדוע ה' צריך לבקש ממשה "להניח" לו? הרי משה לא אחז בו פיזית, ועדיין לא התפלל כלל. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שאמירה זו נועדה למעשה לפתוח למשה פתח לתפילה. בעצם הבקשה "הניחה לי", ה' רומז למשה שהדבר תלוי בו – אם משה יתפלל ויעמוד בפרץ, הגזרה תתבטל. התיאור משתמש בלשון בני אדם, כאילו משה תופס בבגדו של חברו ומונע ממנו לפעול, ולא מרפה עד שתושג סליחה [רש"י, תורה תמימה, צאינה וראינה, נתינה לגר, הכתב והקבלה, קאסוטו].
חלק מהפרשנים מוסיפים גוונים נוספים לבקשה זו. יש המפרשים שה' מבקש ממשה שלא יתפלל עליהם, משום שמדובר בעם קשה עורף שלא ייטיב את דרכיו [מלבי"ם]. אחרים מסבירים שה' פונה למשה דווקא מתוך כבוד אליו; מכיוון שהעם העמיד לעצמו מנהיג אחר (העגל) במקומו של משה, ה' מציע לנקום את עלבונו של משה ולהשמידם [בכור שור, חזקוני, אבן עזרא]. מבחינה פנימית, ה' מבקש להניח למידת הרחמים, כדי שמידת הדין תוכל לפעול את פעולתה בעם ללא הפרעה [רמב"ן, שפתי כהן], או לחלופין, ה' מבקש את הסכמתו של משה כדי שמשה לא יצטער וייפגע כאשר עמו יושמד [אור החיים, רלב"ג].
בהמשך מצהיר ה': וְיִֽחַר־אַפִּ֥י בָהֶ֖ם וַאֲכַלֵּ֑ם. המילה וַאֲכַלֵּ֑ם משמעותה כליה מוחלטת והשמדה גמורה של ההמון החוטא [העמק דבר, ביאור יש"ר]. מתוך הניסוח שבו ה' אומר שאפו "יחרה" (בלשון עתיד), משתמע שבאותו רגע ה' עדיין כובש את כעסו ומנסה למצוא דרך של רצוי מול העלבון הצורב של עבודה זרה. אולם, ללא התערבותו של משה, התוצאה הטבעית וההכרחית של חטא כה חמור היא התפרצות החרון והשמדה [אור החיים, רש"ר הירש]. לפי פשט הפסוק, הכוונה היא פשוטה: הנח לי ואשמיד אותם מתוך חרון אפי [רמב"ן].
כפיצוי על השמדת העם, מבטיח ה' למשה: וְאֶֽעֱשֶׂ֥ה אוֹתְךָ֖ לְג֥וֹי גָּדֽוֹל׃. הבטחה זו מעוררת שאלה קשה: אם העם יושמד, מה יעלה בגורל השבועה שנשבע ה' לאברהם, יצחק ויעקב להרבות את זרעם? הפרשנים מסכימים כי אין כאן סתירה. מכיוון שמשה עצמו הוא מזרע האבות, הבטחת ה' לאבות יכולה להתקיים במלואה דרכו ודרך צאצאיו [שד"ל, שטיינזלץ, קאסוטו, ביאור יש"ר]. ה' מבטיח למשה שלא יקפח את שכרו [מלבי"ם], ושהוא יכונן בשורש נשמתו כוח רוחני עצום שיוכל להצמיח מתוכו אומה שלמה, מעין "אברהם שני" [אור החיים, רש"ר הירש].
כאן מתגלית גדולתו העצומה של משה. למרות הפיתוי האישי העצום להפוך לאבי האומה כולה ולזכות בגדולה בלעדית, משה מסרב. הוא טוען כלפי מעלה טענה ניצחת: אם "כיסא של שלוש רגלים" (זכותם של שלושת האבות) לא הצליח לעמוד בפני כעסו של ה' ולהגן על העם, קל וחומר ש"כיסא של רגל אחת" (זכותו של משה לבדו) לא יוכל לעמוד בעתיד [תורה תמימה, פרדס יוסף, חתם סופר]. במקום לנצל את ההזדמנות לגדולה אישית, משה נאחז באהבתו לעמו, מתעלם מהצעת ה', ובוחר למסור את נפשו ולהתפלל בעדם מתוך מסירות מוחלטת [צרור המור, ביאור יש"ר, ברכת אשר על התורה, קאסוטו].