במורד ההר, כשהדי המחנה עולים באוזניהם, מתנהל דו שיח בין מנהיג מנוסה לתלמידו. בעוד יהושע סבור כי קולות המלחמה בוקעים מן המחנה, משה מתקן אותו ומציג ניתוח דק ומדויק של טיב הקולות הנישאים באוויר. הפרשנים מסכימים כי הדובר בפסוק הוא משה, אשר מתקן את טעותו של יהושע [אבן עזרא].
דרך תשובתו המפורטת של משה אינה רק הבהרת המציאות, אלא שיעור במנהיגות. משה, בהיותו אדם חכם ומנוסה, מכיר היטב את ניגוני הקולות השונים. הוא מאריך בפירוט סוגי הקולות כדי להוכיח את יהושע, שכן אדם העתיד להנהיג ציבור כה גדול חייב לדעת להבחין בין קול לקול, ויהושע כשל בכך [רמב"ן, הטור הארוך, תורה תמימה].
משה מסביר כי אילו הייתה זו מלחמה, היו נשמעים שני קולות מנוגדים. מצד אחד היה נשמע קול ענות גבורה, שהוא תרועת הניצחון של הגיבורים המנצחים [רש"י, רלב"ג, ביאור יש"ר, שטיינזלץ], ומצד שני היה נשמע קול ענות חלושה, שהוא זעקת השבר, הבריחה והייאוש של המפסידים החלשים [רש"י, רשב"ם, ביאור יש"ר, אבן עזרא]. מכיוון שאין שומעים שני קולות נפרדים של מנצחים ומנוצחים, המסקנה היא שמדובר בסוג אחד ואחיד של קול [מלבי"ם].
באשר למהותו של הקול השלישי, קול ענות, קיימות במקורות מספר גישות מרכזיות. הגישה הראשונה והרווחת מפרשת את המילה מלשון שירה, זמרה, ומקהלת אנשים העונים זה לזה בקול רם כחלק מפולחן העגל [אבן עזרא, שד"ל, הדר זקנים, ביאור יש"ר, קאסוטו]. לפי גישה זו, משה זיהה שמדובר בקול של שחוק, הלול ולעג [רלב"ג, תורה תמימה]. עם זאת, מתוך ענווה רבה ורצון שלא לספר בגנותם של ישראל באוזני תלמידו, בחר משה לתאר זאת בפשטות כקול של שחוק, מבלי לפרט מיד את חומרת המעשה [רמב"ן, הטור הארוך, ביאור יש"ר].
גישה שנייה מפרשת את המילה ענות מלשון עינוי. לפי פירוש זה, אלו היו קולות של חירופים וגידופים כלפי שמים, אשר מענים את נפשו של מי ששומע אותם [רש"י, ברכת אשר]. יש מי שמוסיף כי זהו קול של השפלה וחולשה מוסרית, המרוקן את האדם מכוחותיו, ואולי אף רמז לכך שהנשים, שלא רצו לחטוא, אולצו להשתתף בחגיגות הפולחן בניגוד לרצונן [רש"ר הירש]. צירוף זה של חטא ועינוי רוחני נותר כעוון שלא נתכפר לעם במלואו [קיצור בעל הטורים].
חיבור מעניין בין הגישות מסביר את בחירתו של משה להוסיף את המילים אנכי שומע. מבחינה אובייקטיבית, הקול אכן היה קול של שירה שלא ניתן היה להבחין בתוכנו המדויק מרחוק ולכן יהושע טעה בו. אולם, מכיוון שמשה כבר ידע מפי ה' על חטא העגל, עצם שמיעת קולות השירה הפכה עבורו באופן אישי לעינוי נפשי [דברי דוד]. יתרה מכך, אף שמשה כבר ידע על החטא עוד כשהיה בהר, רק כאשר התקרב למחנה ושמע וראה את השמחה והריקודים שבהם חטאו ישראל, התעורר כעסו במלוא עוז והביא לשבירת הלוחות. זאת משום שאדם החוטא מתוך עצבות עוד יכול לשוב בתשובה, אך חוטא השמח במעשיו מעיד על שבר רוחני עמוק בהרבה [אלשיך].