שמות, פרק ל״ב, פסוק ל״ג

פרשת כי תשא

Exodus 32:33Sefaria

וַיֹּ֥אמֶר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֑ה מִ֚י אֲשֶׁ֣ר חָֽטָא־לִ֔י אֶמְחֶ֖נּוּ מִסִּפְרִֽי׃

לאחר שמשה מציע את עצמו ככפרה על חטא העגל ומבקש להימחק מספר החיים למען העם, משיב לו ה' באמירה המבססת את עקרונות הצדק והגמול האלוהי. התשובה מפרידה בין גורל היחיד לגורל הכלל, וקובעת מי באמת ראוי לשאת בעונש.

הפרשנים מסכימים כי בראש ובראשונה, ה' דוחה לחלוטין את בקשתו של משה להימחק. העיקרון המנחה הוא שאין זה ייתכן להעניש את מי שלא חטא, ולכן משה, בהיותו חף מפשע, לא ייפגע [ביאור יש"ר, שטיינזלץ, קאסוטו]. מעבר לכך, התשובה האלוהית שוללת את הרעיון של כפרה חלופית, שבה צדיק נענש תחת רשע או שזכויותיו של האחד מועברות לאחר כדי לכסות על חטאיו. כל אדם נושא בעונש על עוונותיו שלו, ואין עבירה נמחקת על ידי זכויותיו של אדם אחר [ספורנו, מלבי"ם]. מנגד, יש הסבורים כי אף ששמו של משה לא יכול להימחק, עצם התערבותו וזכויותיו כן הועילו לבטל את גזירת ההשמדה המיידית והכוללת של העם כולו [העמק דבר].

באשר לזהות החוטאים שעליהם נגזרה הגזירה, קיימות מספר גישות. גישה אחת ממקדת את האשמה ב"ערב רב" – אותם נספחים לעם ישראל שמקור נשמתם פגום, והם אלו שחטאו בעצם משום שחסרו את יראת ה'. הם שיישאו בעונש, בעוד ששאר בני ישראל, שרק עמדו מנגד ולא מחו בחוטאים, יינצלו בזכות השבועה לאבות [מלבי"ם, שפתי כהן]. גישה אחרת מסבירה כי ההבטחה אֶמְחֶנּוּ מכוונת לאותם אנשים שחטאו בסתר במחשבתם, או לאלו שחטאו בפועל אך לא היו עדים והתראה למעשיהם, ולכן השופטים לא יכלו להענישם. חוטאים אלו יימחקו ישירות על ידי ה' באמצעות מגפה [אבן עזרא, רלב"ג]. במעשיהם אלו, החוטאים הוכיחו כי משה צדק כששבר את הלוחות, שכן הם לא היו ראויים לקבלם [בכור שור].

המשמעות של אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי מתפרשת כמחיקה מספר החיים ומהמהלך הכולל של ההיסטוריה [שטיינזלץ]. עונש זה אינו מתבטא רק במוות פיזי, אלא גם בשינוי אופי ההשגחה האלוהית על העם. ה' מודיע כי בעקבות החטא, הוא יסיר את השגחתו הישירה והפרטית, וימסור את הנהגת העם לידי מלאך המייצג את ההנהגה הטבעית. הסתרת פנים זו משאירה את החוטאים חשופים לפגיעה עתידית [רלב"ג, אברבנאל]. עם זאת, יש המדגישים כי למרות ששורת הדין מחייבת את מחיקת החוטא, ה' מוותר למשה במידת מה ואינו משמיד את כולם מיד [חזקוני], והניסוח המדויק מרמז שגזר הדין אינו נחתם בו במקום, אלא נדחה לזמן הראוי לדין, כדוגמת יום הכיפורים [חומת אנך].

לבסוף, קיימת קריאה ייחודית ההופכת את משמעות הפסוק על פיה, ומפרשת את המילים מִי אֲשֶׁר חָטָא לִי כשאלת תם רטורית מפי ה': וכי יעלה על הדעת שאמחה את מי שחטא לי? והרי אני אל רב חסד, וקל וחומר שלא אמחה אותך, משה, שלא חטאת כלל [פרדס יוסף].

רוצים להנציח נופל?
הקדש פסוק זה לחלל צה״ל
פסוק ל״ב
פסוק ל״ד

נעזרתם בפירוש שלנו ומצאתם בו ערך?

עזרו לנו להגדיל תורה ולהאדירה. תחזוקת האתר והשבחת התוכן כרוכות בהוצאות מרובות. תרומה קטנה שלכם תסייע לנו להחזיק את הפלטפורמה ותהפוך אתכם לשותפים מלאים בהנגשת חוכמת המקרא.

תרמו עכשיו

מה דעתכם על הפירוש?

התחברתם? יש לכם חידוש או הארה על הפסוק שלמדתם כאן? נשמח לשמוע!

ההערות שלכם חשובות לנו ועוזרות לשפר את הפירוש.