לנוכח כאוס סגידת ההמונים לעגל, הבין משה כי עליו לנקוט צעדים תקיפים כדי לעצור את חילול ה' ולמנוע מהעם להפוך ללעג בעיני אויביו [רמב"ן, הטור הארוך]. מטרתו הייתה להשיב את הסדר, לאחד את העם מחדש ולהעמיד קבוצת מיעוט הנאמנת לחוק מול ההמון הפורע [ביאור שטיינזלץ, רש"ר הירש].
לשם כך, התייצב משה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה. ציון מקום זה מלמד כי מחנה ישראל במדבר היה מאורגן כעיר ממוסדת בעלת שערים [אבן עזרא, ביאור יש"ר]. יש המפרשים כי השער הוא המקום המסורתי של מושב בית הדין, ומשה נעמד שם כדי להעניק גיבוי וכוח לשופטים להעניש את החוטאים [מלבי"ם, צרור המור]. מנגד, יש הרואים בעמידה בשער היערכות צבאית טקטית לקראת עימות חזיתי מול החוטאים [אבן עזרא הקצר].
ממקומו קרא משה בקול גדול: מִי לַה' אֵלָי. רוב הפרשנים מסבירים כי קריאה זו משלימה את המילה החסרה "יבוא", כלומר: מי שירא את ה' ונאמן לו, יבוא אליי [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים, נתינה לגר]. אולם, קריאה זו דרשה יותר מסתם חפות מפשע; מכיוון שההתייצבות מול ההמון החוטא הייתה כרוכה בסכנת חיים ממשית, משה חיפש אנשים שמוסרים את נפשם לחלוטין למען כבוד ה', ללא כל פחד או אינטרס אישי [העמק דבר, צרור המור].
בתגובה לקריאה, וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כׇּל־בְּנֵי לֵוִי. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא כי התייצבות השבט כולו מעידה על טהרתו המוחלטת; בעוד שבשאר השבטים היו יחידים שלא חטאו, שבט לוי היה היחיד שאיש מבניו לא השתתף כלל בעשיית העגל [רא"ש, דעת זקנים, הדר זקנים, בכור שור, תורה תמימה]. עם זאת, דעת מיעוט סבורה כי המילה כׇּל אינה מתארת את השבט בשלמותו אלא משמשת כהגזמה שבאה לתאר התאספות של המון רב [קאסוטו]. בנוסף, יש המציעים כי בני לוי היו רק הראשונים להתייצב, ואחריהם הצטרפו כל שאר הישראלים שלא כרעו לעגל [פענח רזא].
הפרשנים מציעים מספר סיבות לעמידתם האיתנה של בני לוי מול פיתוי העגל: ראשית, הם שימרו מסורת רציפה של לימוד תורה שהועברה מאברהם, יצחק ויעקב, הקימו ישיבות במצרים ולא שועבדו לעבודת הפרך שהשחיתה את שאר העם [ריב"א, דעת זקנים, פרדס יוסף]. שנית, הם הקפידו לשמור על ברית המילה גם במצרים, מה ששימש עבורם כחותם רוחני ששמר עליהם מטעות [שפתי כהן, פרדס יוסף]. שלישית, בשל קרבת המשפחה שלהם למשה, הם התנגדו בטבעם לדרישת העם להעמיד מנהיג או אל חלופי במקומו [חזקוני, הדר זקנים, ביאור שטיינזלץ]. ראוי לציון כי אפילו גורמים בתוך השבט שהיו חלוקים על משה בסתר, כדוגמת עדת קורח, שמו באותו רגע את המחלוקות בצד והתייצבו יחד למען כבוד ה' [חתם סופר].
התאספות זו של בני לוי נועדה ליצור כוח נאמן שיבצע משפט צדק ללא משוא פנים, ויעניש את עובדי העגל אפילו אם היו אלה קרובי משפחתם מצד אימם או נכדיהם משבטים אחרים, דבר המלמד שעל הדיין חל איסור לדון מתוך נטייה או רחמים לקרוביו [רלב"ג, תורה תמימה].