יצא לכם פעם לראות קבוצה גדולה של אנשים עושה משהו שאסור, ותהיתם אם למישהו יהיה את האומץ לעצור אותם? זה בדיוק המצב שמשה רבנו עמד מולו. כשמשה ראה את הבלאגן הגדול סביב עגל הזהב, הוא הבין שהוא חייב לפעול מהר ובתקיפות. הוא רצה להחזיר את הסדר, לאחד את העם מחדש ולדאוג שהאויבים מסביב לא ילעגו להם.
לכן, משה נעמד בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה. מסתבר שמחנה בני ישראל במדבר היה מסודר ממש כמו עיר אמיתית עם שערים. השער היה המקום החשוב שבו ישבו בדרך כלל השופטים, ומשה בחר לעמוד דווקא שם כדי לתת גיבוי וכוח לשופטים לעשות צדק ולעצור את החוטאים. משם הוא צעק בקול גדול: מִי לַה' אֵלָי. משה בעצם התכוון לומר: מי שנאמן לה׳, שיבוא אליי. זו לא הייתה קריאה פשוטה. משה חיפש אנשים אמיצים באמת, שמוכנים לעשות הכול למען כבוד ה׳ ולא פוחדים להתייצב מול ההמון הגדול שהשתולל.
מיד לאחר מכן, וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כׇּל־בְּנֵי לֵוִי. כל שבט לוי הגיע לעמוד לצידו של משה. למה דווקא הם? כי מכל השבטים, שבט לוי היה היחיד ששמר על טהרה מוחלטת ואף אחד ממנו לא השתתף בחטא העגל. בני לוי המשיכו ללמוד את התורה שהועברה עוד מאברהם, יצחק ויעקב, ולכן הם לא התבלבלו. הם התייצבו יחד כקבוצה חזקה ונאמנה כדי לעזור למשה לעשות משפט צדק אמיתי, בלי לוותר לאף אחד, אפילו אם החוטאים היו קרובי משפחה שלהם.