ברדתו מן ההר, משה נחשף למראה טרגי של כאוס מוסרי וחברתי במחנה ישראל. הפסוק לוכד את נקודת השבר הכפולה: אובדן הרסן של העם, וההשלכות ההרסניות של חוסר ההנהגה באותם רגעים, אשר הותירו חותם של קלון על האומה.
המילה פָרֻעַ מתפרשת במקורות בכמה רבדים המשלימים זה את זה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר באובדן מוחלט של סדר, משמעת ורסן מוסרי. העם מתואר כמי שפרק עול, איבד את כיוונו ונותר ללא מנהיג ועצה, כצאן תועה (רמב"ן, אבן עזרא, רשב"ם, ספורנו ואחרים). רובד נוסף מפרש את המילה מלשון גילוי וחשיפה; קלונם וסכלותם של ישראל נחשפו לעין כל (רש"י, בכור שור, אברבנאל). חשיפה זו מתבטאת גם במישור הרוחני, שכן ענני הכבוד שסוככו על העם והגנו עליו הוסרו מעליהם בעקבות החטא (אור החיים, אלשיך, שפתי כהן). מספר פרשנים (כלי יקר, קיצור בעל הטורים, ברכת אשר) מוצאים קשר עמוק בין מצבו של העם לבין דינו של המצורע שעליו נאמר "וראשו יהיה פרוע"; כשם שהצרעת מוציאה לאור את הקלקול הפנימי שבנפש האדם, כך חטא העגל חשף את הריקבון והמחשבות הרעות שהיו חבויים בלב העם.
באשר למילים כִּי פְרָעֹה אַהֲרֹן, הפרשנים חלוקים לגבי טיב מעשהו של אהרן ומידת אחריותו למצב. גישה אחת גורסת כי שתיקתו של אהרן, חוסר החלטיותו והעובדה שלא ריסן את העם ביד קשה, הם שאפשרו את ההידרדרות והעצימו את הבלבול (ביאור יש"ר, הירש, קאסוטו). יתרה מזאת, מעשהו של אהרן הוכיח שלא נמצאו צדיקים בעם שיעמדו לצידו וימחו כנגד החוטאים (ספורנו). מנגד, יש הסבורים שאהרן פעל מתוך כוונה תחילה להוציא את מחשבתם הרעה של העם מן הכוח אל הפועל, כדי שבית הדין הארצי יוכל לשפוט ולהעניש אותם בגלוי, ובכך יתקדש שם ה' ויכופר עונשם (הכתב והקבלה, פרדס יוסף). דעה נוספת מציעה שמשה ידע היטב שהעם הוא שאשם, אך אהרן לקח על עצמו את האשמה וטען שהוא זה שפרע אותם, מתוך רצון לגונן על העם ולהקטין את חרפתם (מלבי"ם). מאידך, יש המפרשים שדווקא הגנתו של אהרן היא שהותירה את מלוא כובד האשמה על העם בלבד, שכן הוא רק השליך את הזהב לאש באונס, ואילו הם אלו שעבדו את העגל בפועל (אור החיים).
התוצאה של מצב זה מתוארת במילים לְשִׁמְצָה בְּקָמֵיהֶם. הפירוש המקובל ביותר הוא שהמילה לשמצה משמעותה חרפה, דברי לעג וקלון בפי האויבים הסובבים את ישראל (רש"י, רשב"ם, ספורנו ואחרים). עם זאת, פרשנים מציינים את האירוניה בכך שאומות העולם, שעובדות אינספור אלילים מדי יום, שמות ללעג את ישראל על חטא של עגל אחד. הדבר נמשל למלך שמואס באשתו יפת התואר בגלל כתם קטן של פיח, בעוד שפחותיו המלוכלכות תדיר בטיט מלעיגות עליה (הדר זקנים, דעת זקנים, בכור שור).
פירוש אחר גורס כי המילה לְשִׁמְצָה נגזרת מהמילה שמץ, שמשמעותה מיעוט וחיסרון. החטא מיעט את זכותם של ישראל והחליש את כוחם לעמוד בפני אויביהם במלחמות (רמב"ן, רבנו בחיי, טור). בנוסף, החרפה אינה מוגבלת רק לאויבים מבחוץ או לאותו הדור; החטא הותיר כתם היסטורי שישמש דורות מאוחרים כהצדקה לעבודה זרה, כפי שאכן אירע בימי ירבעם בן נבט (רמב"ן).
גישה שונה לחלוטין מציעים הנצי"ב (העמק דבר) ורש"ר הירש, לפיה המילה בְּקָמֵיהֶם אינה מתייחסת לאויבים חיצוניים, אלא לגורמים פנימיים בתוך המחנה. לפי הירש, מדובר באספסוף ובמורדים שקמים נגד ה' ונגד התורה, אשר ניצלו את חולשת ההנהגה כדי לגרור אחריהם את ההמון. לפי הנצי"ב, מדובר דווקא בגדולי הדור שניסו למחות בעם, אך העם פרק עול והטיל אימה על מנהיגיו שניסו לעמוד מולו. אובדן המורא הזה הוא שהוביל את משה להבנה כי נדרש צעד חריג של הוצאה להורג המונית על ידי הלוויים, כדי להשיב את הסדר, את יראת השמים ואת כבוד ההנהגה.