ברגע של משבר קיומי, כאשר חרון אפו של ה' מאיים לכלות את העם בעקבות חטא העגל, משה רבנו מתייצב ומעלה טיעון הגנה היסטורי ומשפטי כאחד. הוא מסיט את המבט מכישלונו העכשווי של הדור אל עבר שורשיו העמוקים, וטווה תחינה המבוססת על זכות האבות ועל נצחיות ההבטחה האלוהית.
משה פותח בבקשה זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ. אזכור שלושת האבות אינו מקרי, אלא משמש כמשקל נגד לעונשים האפשריים שמרחפים מעל העם: אם נגזר עליהם להישרף, משה מבקש שה' יזכור את אברהם שמסר עצמו לכבשן האש; אם נגזר עליהם להיהרג, שיזכור את יצחק שפשט צווארו לעקידה; ואם נגזרה עליהם גלות, שיזכור את יעקב שגלה מביתו לחרן [רש"י, פני דוד, הדר זקנים, ריב"א]. בנוסף, משה מזכיר את אברהם כדי לטעון שאם העם עבר על עשרת הדיברות, הרי שאברהם עמד בעשרה ניסיונות, וזכותו יכולה לכפר על חטאם [רש"י, מזרחי, משכיל לדוד].
הפנייה לאבות כ-עֲבָדֶיךָ נועדה לעורר את מידת החסד האלוהית, המובטחת לאלפים לאוהבי ה' [אור החיים]. משה למעשה מסרב להצעת ה' להשמיד את העם ולהקים ממנו אומה חדשה. הוא טוען כי הדורות הם שרשרת אחת, והוא אינו רוצה להיבנות על חורבן עמו, שכן העם חייב להיקרא על שם האבות ולא על שמו [קאסוטו, קונטרס חיבה יתירה]. הפרשנים ממשילים זאת לכיסא: אם כיסא בעל שלוש רגליים (זכות שלושת האבות) אינו מצליח לעמוד בפני כעסו של ה', קל וחומר שכיסא בעל רגל אחת (זכותו של משה לבדו) לא יחזיק מעמד. אם ה' יפר את הבטחתו לאבות משום שבניהם חטאו, איזו ערובה יש למשה שבעתיד בניו שלו לא יחטאו ויושמדו גם הם? [רש"י, מלבי"ם, ברטנורא, גור אריה].
משה ממשיך ומזכיר את השבועה: אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ. המילה בָּךְ מדגישה כי ה' לא נשבע בנבראים חולפים כמו השמיים והארץ, אלא בעצמו ובשמו הגדול. כשם שה' חי וקיים לנצח, כך שבועתו קיימת לעד ואינה יכולה להתבטל [רש"י, תורה תמימה, צאינה וראינה, שטיינזלץ]. עצם העובדה שה' הוצרך להישבע, מוכיחה כי ההבטחה היא מוחלטת ואינה תלויה בתנאי; היא נועדה להתקיים גם אם העתיד יביא עמו חטאים וכישלונות מצד העם [אדרת אליהו].
ההבטחה עצמה כפולה. ראשית, וַתְּדַבֵּר אֲלֵהֶם אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲכֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם. ההשוואה לכוכבים אינה מתייחסת רק לריבוי מספרי, אלא טומנת בחובה הבטחה לאיכות רוחנית. הכוכבים מסמלים מעלה גבוהה וצדקות. משה טוען כי בשבועה זו ה' הבטיח שהעם יגיע בסופו של דבר למדרגה רוחנית מאירה, ולכן עליו לטהר את ליבם ולא לכלותם [העמק דבר, אדרת אליהו]. המהות הפנימית של זרע האבות היא כה אצילה, עד שגם אם חטאו כעת, טמון בהם הפוטנציאל לשוב ולהיות ראויים [רש"ר הירש].
שנית, ההבטחה על הארץ: וְכָל הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֶתֵּן לְזַרְעֲכֶם וְנָחֲלוּ לְעֹלָם. המילה אָמַרְתִּי מתפרשת כלשון של רוממות ומעלה – זוהי הארץ שה' רומם והבדיל מכל הארצות [אור החיים]. הבטחה זו ניתנה לכלל זרע האבות, לשנים עשר השבטים, ולכן אי אפשר לקיים אותה רק דרך זרעו של משה [העמק דבר]. המילה לְעֹלָם מבטאת נחלה שאין לה הפסק; גם אם ישראל יגלו ממנה, הזכות המשפטית והרוחנית על הארץ נשארת שלהם בלבד [רבנו בחיי, העמק דבר]. יתרה מכך, המילה לְעֹלָם כתובה בפסוק חסר (ללא האות וי"ו), מה שרומז לעולם הנעלם – העולם הבא. בכך משה מזכיר כי ההבטחה לאבות כוללת לא רק נחלה גשמית בעולם הזה, אלא גם נחלה נצחית בעולם הבא [רבנו בחיי, שפתי כהן].