ברגע של משבר דרמטי, לאחר החטא החמור של עגל הזהב, משה עומד לפני ה׳ ומציב אולטימטום שבו הוא קושר את גורלו האישי בגורל העם.
הקריאה וְעַתָּה אִם־תִּשָּׂא חַטָּאתָם מנוסחת כמשפט תנאי שאינו מושלם (מקרא קצר). הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שיש להשלים את המשפט במילה "טוב" או "מוטב", כלומר: אם תסלח להם – הרי זה טוב, אך וְאִם־אַיִן, כלומר אם תסרב לסלוח, מְחֵנִי נָא [רש"י, רמב"ן, קאסוטו]. יש המפרשים את המילה וְעַתָּה כקריאה להכיר בכך שהעם חזר בתשובה, וכעת ההחלטה האם לקבל את תשובתם מונחת לפתחו של ה׳ [אור החיים, פני דוד]. מנגד, יש מי שרואה בניסוח זה תחבולה פסיכולוגית מחושבת: משה מציג תחילה בקשה בלתי אפשרית למחיקת שמו, כדי לגרום לה׳ לדחות אותה, ובכך להכשיר את הקרקע לקבלת בקשתו האמיתית – סליחה לעם [הכתב והקבלה].
הפרשנים נחלקו בשאלה למה מתכוון משה בביטוי מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ, ומהי אותה מחיקה שהוא מבקש:
גישה אחת מפרשת כי הספר הוא "ספר החיים", מערכות השמים, או התוכנית האלוהית של המציאות כולה. לפי זה, משה מבקש למות ולהימחק מן העולם, שכן אינו מוכן שגורלו יהיה טוב מגורל בני עמו, ואין לו חפץ בחיים או בעתיד שה׳ תכנן עבורו אם העם יושמד [רשב"ם, רלב"ג, אבן עזרא, חזקוני, רש"ר הירש, קאסוטו]. על בסיס גישה זו, יש המוצאים בפסוק רמז לשלושת הספרים הנפתחים בראש השנה (של צדיקים, רשעים ובינוניים). משה, שהעריך את עצמו בענוותנותו כאדם בינוני, קשר את זכויותיו באלו של העם, וביקש שאם הם ייענשו, יימחק גם הוא מספרם של הצדיקים או מספר החיים [תורה תמימה, אור החיים, נחל קדומים].
גישה שנייה, המוכרת היטב, גורסת כי הספר הוא התורה כולה. משה מבקש ששמו לא יוזכר בתורה כמנהיגם של ישראל, כדי שדורות העתיד לא יאמרו שהיה מנהיג לא ראוי שלא הצליח לבקש עליהם רחמים ולהצילם [רש"י, צרור המור]. אף שהתורה הפיזית טרם נכתבה בשלב זה, הפרשנים מסבירים כי מדובר בתורה הקדומה שנכתבה "אש שחורה על גבי אש לבנה", או בתורה שעתידה להיכתב [מזרחי, שפתי חכמים, גור אריה]. ברוח החסידות מוסבר כי בקשה זו חושפת שקשר הנפש של משה עם ישראל עמוק וקודם אפילו לקשרו עם התורה, ולכן הוא מוכן להקריב את מקומו בה למענם [חומש קה"ת]. מעניין לציין כי אף שה׳ סלח לעם, קללה זו שהוציא משה מפיו התקיימה חלקית, ושמו אכן נמחק ואינו מופיע כלל בפרשת תצווה [רבנו בחיי, דעת זקנים, פרדס יוסף].
גישה שלישית רואה בבקשת המחיקה הצעה להעברת זכויות או נשיאה בעונש. משה מבקש למחוק את כל הזכויות והמצוות שצבר בספרו של ה׳, ולהעבירן לחשבונם של ישראל כדי שיכריעו את כף החובה ויזכו אותם בסליחה [ספורנו, העמק דבר]. לחלופין, הוא מציע למסור את נפשו, להימחק מספר החיים ולשאת בעצמו את עונשם של ישראל ככפרה על הדור [רמב"ן, טור הארוך, פני דוד].
גישה רביעית מקשרת את המילה כָּתָבְתָּ ללוחות הברית, שהם "מכתב אלוהים". משה טוען לפני ה׳: העם חטא בעגל, ואני חטאתי כששברתי את הלוחות שאתה כתבת. אינך יכול לשאת פנים; אם אינך סולח להם, אל תסלח גם לי, ומחה אותי [דעת זקנים, בכור שור, תולדות יצחק].
גישות נוספות מציעות כי הספר הוא ספר התולדות שהוצג לאדם הראשון, המפרט את כל הדורות ומנהיגיהם. משה טוען שאם דור המדבר יושמד, אין לו יותר תפקיד כמנהיג, וכל השתלשלות הדורות הבאים תתבטל [שפתי כהן, תולדות יצחק]. לחלופין, משה מבקש למחוק את ההבטחה הספציפית שה׳ כתב וגזר עליו קודם לכן – "ואעשה אותך לגוי גדול" – שכן אין לו רצון להיבנות מחורבנו של העם [אור החיים, צרור המור].
בסופו של דבר, ה׳ דוחה את בקשתו של משה להחלפה או למחיקה קולקטיבית של זכויותיו, ומבהיר בפסוק הבא כי רק מי שחטא בפועל הוא זה שיימחק מספרו [רמב"ן, רבנו בחיי].