בעוד משה שוהה על הר סיני, הקב"ה חושף בפניו את חטא העגל ושולח אותו חזרה אל המחנה. פנייה זו של ה' אל משה טומנת בחובה לא רק ציווי פיזי, אלא גם תוכחה אישית, שינוי מהותי במעמדו של משה וניתוק הקשר הישיר שבין ה' לישראל.
המילה וַיְדַבֵּר מצביעה על פנייה קשה ותקיפה. הפרשנים מציינים כי בניגוד למקומות אחרים שבהם מופיעה המילה "לאמר" המרככת את הדיבור ומפרטת אותו, כאן הדיבור עומד בפני עצמו, מה שמעיד על מידת הדין ועל לשון של קושי וכעס [רש"י, מזרחי, ברטנורא].
הציווי הכפול לֶךְ רֵד אינו מורה רק על ירידה פיזית מן ההר, אלא על ירידה רוחנית ומנהיגותית. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהקב"ה מורה למשה לרדת מגדולתו. הקב"ה מבהיר למשה כי כל מעלתו וזכותו לשהות במחיצה האלוהית ניתנו לו אך ורק בשביל ישראל, ומשעה שחטאו ואיבדו את מעלתם – פקעה גם זכותו של משה [רש"י, אור החיים, אברבנאל]. יתרה מזאת, הירידה מסמלת שינוי באופי ההנהגה: משה לא יוכל עוד להנהיג את העם בדרך של ניסים גלויים ותמידיים, שכן הנהגה נשגבת זו היא שגרמה להם להיכשל, וכעת ייאלץ להנהיג בדרך הטבע [העמק דבר]. על פי תפיסת החסידות, הדבר מבטא את הקשר העמוק בין מנהיג לעמו: גם אם משה לא חטא ולא היה נוכח במעשה, כשהעם נופל – גם המנהיג נופל עמו ומושפע מכך [חומש קה"ת].
הקב"ה מנמק את הירידה במילים כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ. המילה שִׁחֵת מבטאת הריסה של בניין רוחני ועקירת האמונה, חטא שנעשה הן במחשבה והן במעשה [רמב"ן, רבנו בחיי]. אולם, הבחירה במילה עַמְּךָ (ולא "העם" או "עמי") מעוררת דיון. הפרשנים מסכימים כי הקב"ה מתנער כביכול מן העם בשל חטאם, ומכריז שאינם ראויים עוד להיקרא עמו [קאסוטו]. בנוסף, גישה בולטת קובעת כי ההאשמה מופנית ספציפית כלפי ה"ערב רב" – אותם מצרים וגרים שמשה קיבל על דעת עצמו והעלה ממצרים מבלי להתייעץ עם ה'. הם אלו שיזמו את החטא, עשו את העגל, והשחיתו את בני ישראל המקוריים שנמשכו אחריהם, ולכן הם נקראים "עמך" של משה [רש"י, מלבי"ם, אברבנאל, שפתי כהן].
לבסוף, ה' אומר למשה אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. ייחוס יציאת מצרים למשה נראה תמוה, שהרי ה' הוא שהוציאם. יש המסבירים כי הקב"ה מצטט כאן את תפיסתו המעוותת של העם, אשר תלה את הגאולה בבשר ודם ואמר "כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ". העם תפס את משה כמתווך הכרחי בלעדיו אין קשר לה', וברגע שנעלם – חיפשו לו תחליף חומרי בדמות העגל [רמב"ן, רש"ר הירש]. הסבר נוסף הוא שכאשר העם שיתף עבודה זרה בגאולה, הקב"ה סירב להמשיך לייחס את העלאתם ממצרים לעצמו, והטיל זאת על משה [קאסוטו]. משה עצמו, כשיתפלל מיד לאחר מכן על העם, יתקן את המעוות ויזכיר לה' כי הם "עַמְּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל", שכן הכוח והגבורה להוציאם שייכים לה' לבדו [רמב"ן, טור הארוך].