לאחר שמשה ירד מן ההר, העניש את החוטאים המרכזיים וביער את חטא העגל, הוא פונה כעת לטפל במצבו הרוחני של העם כולו. האירוע מתרחש מִֽמׇּחֳרָ֔ת יום רדתו, בתאריך י"ח בתמוז [חזקוני]. משה המתין יום אחד כדי לראות האם ענישת החוטאים תספיק כדי לרצות את ה', אך משהבין כי ה' שותק וטרם סלח, הבין כי נדרשת פעולה נוספת [מלבי"ם].
משה פונה אל העם ואומר: אַתֶּ֥ם חֲטָאתֶ֖ם חֲטָאָ֣ה גְדֹלָ֑ה. עולה השאלה, מדוע משה מוכיח את העם כעת, הרי עובדי העגל העיקריים כבר הומתו? הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שמשה מטיל אחריות קולקטיבית על כלל הציבור. גם אלו שלא השתתפו בפועל בעבודת האלילים, נאשמים בכך שעמדו מנגד, לא מחו, ובכך איפשרו את חילול ה' [מלבי"ם, רש"ר הירש, קאסוטו, העמק דבר]. בנוסף, משה מדגיש בפניהם את חומרת החטא כדי שלא ייכנסו לשאננות ויחשבו שבהריגת החוטאים תם ונשלם העניין. הוא מבקש לעורר אותם להכנעה ולתשובה, שכן ההכרה בגודל החטא היא תנאי הכרחי לסליחה, ובלעדי התעוררות ותשובה של העם למטה, תפילתו של משה למעלה לא תועיל [ספורנו, שפתי כהן].
לאחר מכן מצהיר משה: וְעַתָּה֙ אֶֽעֱלֶ֣ה אֶל־יְהֹוָ֔ה. מטרתו היא לבקש רחמים על העם, להבטיח את המשך קיומם כעם ה', ואולי אף לזכות בלוחות ברית חדשים שיחדשו את הברית שהופרה [אבן עזרא, רש"ר הירש, קאסוטו]. משה בוחר לעלות חזרה אל ההר משום שראה שההר עדיין בוער באש, דבר שהעיד כי השכינה טרם הסתלקה ממנו, ולכן זהו המקום הראוי והמוכשר ביותר לתפילה [העמק דבר, אבן עזרא הקצר].
משה מסיים במילים: אוּלַ֥י אֲכַפְּרָ֖ה בְּעַ֥ד חַטַּאתְכֶֽם. השימוש במילה אוּלַ֥י נובע מכך שעוצמת החטא הייתה כה גדולה, עד שהייתה סכנה ממשית שה' לא יסלח, והדבר היה מוטל בספק [בכור שור]. הפרשנים שמים דגש על הביטוי הייחודי אֲכַפְּרָה בְּעַד. במקום לומר "אכפר את חטאתכם", השימוש במילה בְּעַד (שמשמעותה מול או נגד) מלמד שמשה מבקש לשים חיץ, מגן וסתימה בין העם לבין החטא. פעולה זו נמשלה לרופא המנקה ומחטא פצע כדי שהזיהום לא יתפשט; כך משה מבקש לקנח ולהבדיל את העם מהשלכות החטא [רש"י, מזרחי, רש"ר הירש, שפתי כהן].
כיצד התכוון משה להשיג כפרה זו? יש המפרשים שמשה התכוון לעלות ולהתוודות וידוי דברים עמוק בשם האומה כולה, ויש המסבירים שמשה היה מוכן להקרבה אישית מוחלטת – למסור את נפשו למיתה ולהימחות מספר החיים, כדי שמיתתו תשמש כופר נפש ותכפר על חייהם של ישראל [מלבי"ם, רלב"ג].