אהרן עומד מול משה ומנסה להסביר את השתלשלות האירועים שהובילה ליצירת העגל. דבריו משקפים ניסיון להקטין את חלקו הפעיל במעשה, ולהדגיש את המהירות הבלתי נשלטת שבה פעלו העם והזהב עצמו.
בתחילת דבריו, אהרן מדגיש כי אמר לעם דבר אחד קצר בלבד: לְמִי זָהָב. כוונתו הייתה להציב בפניהם דרישה קשה, מתוך תקווה להרוויח זמן ולעכב את המעשה, שכן הניח שהנשים והילדים יחוסו על תכשיטיהם ולא ימהרו למסור אותם [ספורנו, רש"י, קאסוטו, משכיל לדוד, דברי דוד]. אולם, העם הגיב במהירות עצומה. הם לא המתינו או התווכחו, אלא הִתְפָּרָקוּ – הסירו את תכשיטיהם מעל עצמם מיד, ומסרו לו את הזהב [ספורנו, העמק דבר, דברי דוד, שטיינזלץ].
בשלב הבא, אהרן מתאר את חלקו המצומצם ביצירה: וָאַשְׁלִכֵהוּ בָאֵשׁ. הוא טוען כי רק השליך את הזהב לאש ללא שימוש בכלי צורפים מקצועיים, שוב מתוך ניסיון לעכב את התהליך [ספורנו]. התוצאה של השלכה זו מתוארת במילים וַיֵּצֵא הָעֵגֶל הַזֶּה. הפרשנים נחלקו כיצד להבין יציאה פתאומית זו:
גישה אחת מסבירה את הדברים בדרך טבעית. הזהב הותך באש, נוצק לתוך תבנית, ויצא ממנה ככלי מוגמר שנגמרה מלאכתו [רשב"ם, בכור שור, חזקוני, דעת זקנים, הדר זקנים]. לפי הבנה זו, אהרן לא תכנן מראש ליצור צורת עגל דווקא, והיא יצאה תחת ידו במקרה [קאסוטו, שטיינזלץ].
לעומת זאת, פרשנים רבים רואים בתיאור זה אירוע על-טבעי. אהרן אמנם ידע שייווצר פסל, אך לא העלה בדעתו שייצא עגל שיש בו רוח חיים. כוחות של כישוף, התערבות של חרטומים, או כוחות טומאה אחרים, הם שגרמו לעגל לצאת מעצמו כשהוא חי. לכן אהרן מדגיש את המילה הַזֶּה – עגל ספציפי זה, שיש בו חיים, לא היה פרי תכנונו [מלבי"ם, גור אריה, משכיל לדוד, דברי דוד]. יש המוסיפים כי אדם בשם מיכה השליך לאש טס שבאמצעותו העלה משה את ארון יוסף ממצרים, או שזרק את השם המפורש של 'ה, וכך נוצר העגל [הדר זקנים, דעת זקנים]. הסיבה שנוצרה דווקא צורת עגל היא משום שהעם ראה את כיסא הכבוד של 'ה, שבו יש דמות כף רגל עגל [דעת זקנים].
גישה נוספת, חריגה, מציעה שאהרן שינה את האמת מתוך פחד ממשה, שכן פסוקים קודמים מעידים שהוא עצמו יצר את העגל בחרט [מזרחי]. ואולם, רוב מוחלט של הפרשנים דוחים טענה זו בתוקף, וקובעים שקדוש 'ה כאהרן לא יוציא שקר מפיו, בוודאי לא בדבר שכל העם היה עד לו [שפתי חכמים, גור אריה, משכיל לדוד]. במישור הסמלי, יש המפרשים שהמילים וַיֵּצֵא הָעֵגֶל הַזֶּה אינן מתארות את הפסל הפיזי, אלא משמעותן "יצא העניין הרע הזה" – התוצאה הסופית של ההידרדרות לעבודה זרה [ביאור יש"ר].
לניסוח ההתנצלות של אהרן היו השלכות תיאולוגיות מרחיקות לכת. השימוש במילה וַיֵּצֵא, המרמזת על יצירה עצמאית ללא מגע יד אדם, נתן פתח לכופרים לטעון שיש ממשות וכוח אמיתי בעבודה זרה, וזו הסיבה שהעם טעה ונהה אחריו [רבנו בחיי, תורה תמימה, מלבי"ם]. בשל רגישותו של סיפור זה, שבו אהרן מתאר את חטאו, קבעו חז"ל שפסוק זה נקרא בציבור אך מסורת היא שלא לתרגמו לארמית, כדי לשמור על כבודו של אהרן [רבנו בחיי].