לאחר ארבעים יום בפסגת הר סיני, משה עושה את דרכו מטה ופוגש את תלמידו יהושע. המפגש בין השניים מתרחש על רקע קולות עזים ורועשים העולים ממחנה ישראל, ומוליד דו-שיח החושף את הפערים בהבנת המציאות ביניהם.
הימצאותו של יהושע במקום זה נובעת מכך שהוא לא עלה לפסגה עם משה, אך גם לא נשאר במחנה עם העם. במשך כל אותם ימים הוא המתין נאמנה למרגלות ההר, מבודד לחלוטין, כשהוא ניזון ממן שירד מן השמים במיוחד עבורו [רבנו בחיי, הירש, ברכת אשר, צאינה וראינה]. בשל ניתוקו המוחלט, יהושע לא ידע כלל על חטא העגל שהתרחש באותה עת [אבן עזרא].
כאשר עולה הקול מן המחנה, הכתוב מתאר שיהושע שומע את קול העם בְּרֵעֹה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמילה זו נגזרת מהשורש של "תרועה", ומשמעותה היא שהעם השמיע קולות רמים של שמחה, צעקות, שחוק והמולה פראית של חג, בדומה לקולות צהלה מסורתיים [קונטרס חיבה יתירה]. עם זאת, פרשנים רבים מצביעים על כך שהמילה נכתבה באות ה' בסופה, כדי לרמז על רובד נוסף: לא הייתה זו רק תרועה, אלא קול שהיה ספוג ב"רעה" – קול של רוע, חולשה מוסרית וקלקול [אור החיים, הירש, רקנאטי, קאסוטו, שפתי כהן].
למשמע ההמולה, מסיק יהושע כי מדובר בק֥וֹל מִלְחָמָ֖ה. פרשנים שונים מסבירים את פשר טעותו של יהושע מכמה זוויות. יש הסבורים כי הוא פשוט חשש ששודדי מדבר התנפלו על המחנה [קאסוטו]. לעומתם, אחרים מפרשים שיהושע כבר שמע ממשה על חטא העם, והניח באופן הגיוני שהצדיקים והקנאים שבעם פתחו במאבק חמוש נגד החוטאים [מלבי"ם, חתם סופר, אלשיך]. דעה נוספת מציעה שיהושע חווה באותו רגע ניצוץ נבואי ראשוני, ושמע את קולה של המלחמה העתידה לפרוץ בקרוב, כאשר בני לוי יהרגו את עובדי העגל [שפתי כהן].
תגובתו של משה ליהושע מדגישה את ההבדל החד בין מנהיגותו של משה לזו של תלמידו. באותה שעה, אורו הרוחני של יהושע התבטל בפני אורו העצום של משה, בדומה לאור הלבנה שאינו ניכר כשהשמש זורחת, ולכן לא הצליח לדייק באבחנתו [העמק דבר]. משה, שניחן בחוש אבחנה אלוהי שנדרש ממנהיג אמיתי [פרדס יוסף, אור החיים], מתקן את יהושע ומסביר לו שזהו אינו קול של מנצחים בקרב וגם לא קול יללה של מנוצחים [צרור המור]. משה מזהה מיד כי מדובר בקול של חטא, שמחה של קלות ראש, ועיוות מוסרי השובר את יסודות התורה כולה [אור החיים, אלשיך].