לאחר שהצליח לעצור את חרון האף האלוהי בעקבות חטא העגל, משה מתחיל את ירידתו אל העם. הוא נושא עמו את הסמל המובהק ביותר של הברית – חפץ אלוהי פלאי וייחודי, ובכך מכין הכתוב את הקרקע לאחד הרגעים הדרמטיים ביותר במקרא.
המילה וַיִּפֶן זוכה לתשומת לב רבה, שכן לכאורה היה מספיק לכתוב שמשה ירד מן ההר. רוב הפרשנים מבינים פנייה זו כביטוי של יראת כבוד עמוקה; משה ירד מן ההר כשהוא פוסע לאחוריו, ופניו מופנות כלפי מעלה אל השכינה, בדומה לתלמיד הנפטר מרבו או לאדם הפוסע לאחור בסיום התפילה [רבנו חננאל, רבנו בחיי, העמק דבר, שפתי כהן]. גישה אחרת מתמקדת במצבו הנפשי והתודעתי של משה: לאחר ארבעים יום של ניתוק מוחלט מהחומר, משה נאלץ "לפנות" ולהפנות את שכלו ותשומת לבו מההשגות הרוחניות העליונות אל המציאות החומרית והחוטאת של העם למטה [אברבנאל, בעלי ברית אברם]. בנוסף, פנייה זו מסמלת את המעבר החד מתפקידו כסנגור המבקש רחמים על ישראל, לתפקיד של מנהיג ושופט היורד להענישם [אור החיים]. ישנם גם פרשנים המסבירים את הפנייה כפעולה של זריזות והתעוררות לפעולה מיידית [אבן עזרא, מלבי"ם], או כביטוי לבושה וצער שגרמו לו להשפיל את מבטו [צרור המור].
הכתוב ממשיך ומתאר כי וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיָד֑וֹ. לוחות אלו נקראים "עדות" משום שהם משמשים כעדים לעשרת הדיברות ולברית, וכן מעידים על עצם כתיבתם הפלאית בידי שמים [אור החיים, שפתי כהן]. נשאלת השאלה: מדוע משה הוריד את הלוחות אם ידע שהעם חטא ואינו ראוי להם? הפרשנים מסבירים שמשה קיווה שעד שיגיע אליהם העם כבר יחזור בתשובה. לחלופין, משה תכנן מראש לשבור את הלוחות לעיניהם דווקא, מתוך כוונה לזעזע אותם, לעורר את צערם העמוק ולהביאם לידי תשובה [ספורנו, העמק דבר, אברבנאל]. טעם נוסף הוא שמשה לא רצה להשאיר את הלוחות בשמים, כדי שלא יישארו כ"שטר חוב" פתוח שבאמצעותו יוכל האל לתבוע את העם ולהענישו [צרור המור]. הציון שהלוחות היו בידו מלמד שהם היו בממדים שאפשרו נשיאה פיזית [אבן עזרא, קאסוטו], וכן שהם שימשו לו כמעין חומה ומגן רוחני מפני מלאכי החבלה שפגש בדרכו [צרור המור].
החלק החותם את הפסוק, מִשְּׁנֵי עֶבְרֵיהֶם מִזֶּה וּמִזֶּה הֵם כְּתֻבִֽים, מתאר את צורתם הפיזית של הלוחות, וסביבו ישנה מחלוקת מרכזית. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר במעשה נסים כפול. ראשית, הכתב היה חקוק ונקדח מצד לצד, כך שהאותיות עברו דרך האבן כולה. בשל כך, החלק הפנימי של אותיות סגורות (כמו מ"ם סופית וסמ"ך) היה אמור ליפול, אך הוא עמד באוויר בדרך נס. שנית, למרות שהחריטה עברה מצד לצד, הכתב לא נראה הפוך (כמו כתב ראי) מהצד השני, אלא נקרא באופן ישר ותקין משני כיווני הלוח [רש"י, מזרחי, רבנו בחיי, שפתי חכמים, הירש].
מנגד, גישה טבעית ופשטנית יותר שוללת את קיומו של נס זה. לפי דעה זו, הלוחות היו עבים מספיק, והכוונה היא פשוט שהם נכתבו באופן עצמאי פעם אחת מלפנים ופעם אחת מאחור, בדומה למגילות ומסמכים עתיקים, ללא חריטה מפולשת מצד לצד [אבן עזרא, שד"ל, רלב"ג, קאסוטו].
מעבר לתיאור הפיזי, כתיבת הלוחות משני עבריהם נושאת גם משמעות סמלית, המרמזת על כך שלתורה יש שני צדדים – רובד נגלה ורובד נסתר [רבנו בחיי, הכתב והקבלה, שפתי כהן].
הפרשנים מציינים כי התורה בוחרת להאריך בתיאור שבחם, יופיים ופלאיותם של הלוחות דווקא כאן, רגע לפני שבירתם. פירוט זה נועד להמחיש את גודל האסון וההחמצה שגרם חטא העגל – אובדנה של מרגלית אלוהית שאין כמותה בעולם [העמק דבר, צרור המור, בעלי ברית אברם]. באופן אירוני, דווקא אותו מכתב פלאי שהיה חלול ועבר משני עברי האבן, הוא שהפך את הלוחות לשבירים ונוחים להתנפץ כאשר משה השליך אותם ארצה [בכור שור, חזקוני].