קרה לכם פעם שהחזקתם ביד משהו כל כך יקר ופלאי, שממש פחדתם שהוא ייפול ויישבר?
משה רבנו מתחיל לרדת מהר סיני אחרי שהתפלל אל ה' שיסלח לעם ישראל על חטא העגל. התורה מספרת לנו שבתחילת הירידה וַיִּפֶן משה. מה זאת אומרת שהוא פנה? משה ירד מההר כשהוא הולך לאחור. בדיוק כמו שתלמיד נפרד מהמורה שלו ונשאר עם הפנים אליו מתוך כבוד, כך משה שמר על פניו מופנות כלפי מעלה אל ה', מתוך יראת כבוד עצומה.
משה יורד כאשר וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיָד֑וֹ. הלוחות נקראים "עדות" כי הם כמו עדים מיוחדים שמזכירים את עשרת הדיברות ואת הברית עם ה'. אבל רגע, אם משה ידע שהעם חטא, למה הוא בכל זאת הוריד אליהם את הלוחות הטהורים? משה קיווה שעד שהוא יגיע למטה, העם כבר יבין את הטעות שלו ויחזור בתשובה. הוא גם חשב שאולי כשהם יראו את הלוחות נשברים, זה יזעזע אותם ויעזור להם לתקן את המעשים שלהם.
הלוחות האלו לא היו סתם אבנים. התורה מתארת שהם היו מִשְּׁנֵי עֶבְרֵיהֶם מִזֶּה וּמִזֶּה הֵם כְּתֻבִֽים. זה היה נס כפול ומדהים! האותיות היו חרוטות מצד לצד, ממש דרך כל האבן. בגלל זה, החלק האמצעי של אותיות סגורות, כמו מם סופית או סמך, היה צריך ליפול למטה, אבל הוא פשוט עמד באוויר בדרך נס. וזה לא הכל, למרות שהחריטה עברה מצד לצד, הכתב לא נראה הפוך מהצד השני כמו במראה, אלא היה אפשר לקרוא אותו ישר וברור משני הכיוונים.
התורה בוחרת לספר לנו עד כמה הלוחות היו פלאיים ויפים דווקא עכשיו, רגע לפני שהם נשברים. התיאור הזה עוזר לנו להבין איזו אבדה גדולה זו הייתה, ואיזו מתנה שמימית ויקרה התפספסה בגלל החטא של העם.