תארו לעצמכם שאתם נמצאים במצב חירום, שבו חייבים לעשות מעשה אמיץ וקשה כדי להציל את כולם. זה בדיוק מה שקרה אחרי חטא העגל. עם ישראל היה בסכנה גדולה, והיה צריך לעצור מיד את מי שבחר לעבוד עבודה זרה, כדי שהעם כולו לא ייפגע וכדי שדבר כזה לא יקרה שוב לעולם.
משה פונה לשבט לוי, השבט שלא חטא, ואומר להם כֹּה אָמַר ה'. משה בעצם מזכיר להם את החוק שה' כבר לימד אותם קודם לכן, שמי שעובד פסלים מקבל עונש חמור. משה משתמש דווקא בשם אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל כדי להזכיר לעם את הקשר המיוחד והברית שיש להם עם ה', קשר שהם פגעו בו כל כך כשהם עשו את העגל.
כדי לעצור את החוטאים, משה מבקש מהלויים: שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ. מכיוון שהיו המון חוטאים ולא היה אפשר לקחת את כולם למשפט רגיל, הלויים היו צריכים להתארגן ולהפוך לשופטים ושוטרים מיוחדים של ה'. משה מורה להם: עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר. הלויים היו צריכים לעבור בגלוי מקצה אחד של המחנה ועד לקצה השני. למה? כדי שכל אותם אנשים שראו את החטא, שתקו ולא ניסו לעצור אותו, יראו עכשיו את התוצאות של השתיקה שלהם.
ההוראה הקשה ביותר הייתה להעניש את החוטאים גם אם הם אנשים קרובים, כמו שכתוב: וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ. מובן שהכוונה היא אך ורק למי שבאמת חטא בעגל. התורה דורשת כאן מהלויים משהו שקשה מאוד לעשות. גם אם החוטא היה חבר קרוב בנפש או אפילו קרוב משפחה, הלויים היו צריכים להתגבר על הרגשות שלהם ולא לוותר לו. במסירות הזו, הלויים הוכיחו שהאהבה שלהם לה' והרצון לעשות את מה שנכון, חזקים יותר מכל דבר אחר.