תארו לעצמכם שאתם כועסים מאוד ומתכננים לתת עונש חמור, אבל אז חבר טוב בא, מבקש מכם לוותר ולרחם, ואתם מסכימים. אחרי חטא העגל, עם ישראל היה בסכנה גדולה. משה רבנו עמד, התפלל וביקש רחמים על עם ישראל, והתפילה שלו שינתה את המצב.
התורה משתמשת במילה וַיִּנָּחֶם, שמשמעותה לשנות את התוכנית. ה' כמובן לא משנה את דעתו או מתחרט כמו בני אדם, אבל התורה מדברת בשפה פשוטה שלנו כדי שנוכל להבין. בעצם, האיום החמור נועד מראש כדי לעורר את משה לקום, לקחת אחריות ולהגן על העם. ה' ביטל את העונש אֲשֶׁר דִּבֶּר עליו. מכיוון שזה היה רק דיבור של ה' ולא שבועה, היה קל יותר לבטל אותו.
אמנם האנשים שחטאו בעצמם כן קיבלו עונש על המעשים שלהם, אבל ה' סלח לעם כולו והחליט לא להשמיד אותם יחד. המילה לְעַמּוֹ מזכירה לנו משהו מרגש. עם ישראל הם לא עבדים שאפשר פשוט לעזוב ולשכוח, אלא הם כמו בנים של ה'. בדיוק כמו שאבא אוהב את הילדים שלו ויכול למחול על כבודו ולסלוח להם גם כשהם טועים, כך ה' בחר לרחם על עמו מתוך אהבה.