לאחר הטיפול המיידי בהשמדת עגל הזהב, פונה משה להתעמת עם שאלת האחריות וההנהגה, ודורש דין וחשבון מאחיו. פנייתו של משה אל אהרן חושפת את המורכבות של קבלת החלטות תחת לחץ, ומעלה שאלות נוקבות על כוונותיו של המנהיג מול תוצאות מעשיו.
במוקד הפסוק עומדת שאלתו של משה מֶה עָשָׂה לְךָ הָעָם הַזֶּה. שאלה זו מתפרשת על ידי הפרשנים בשני כיוונים מרכזיים. הגישה הראשונה רואה בכך שאלת בירור על מידת האונס והכפייה. משה שואל איזה לחץ הופעל על אהרן, וכמה ייסורים סבל שהכריחו אותו לעשות את העגל [רש"י, אבן עזרא, אור החיים, מלבי"ם, שטיינזלץ], או שמא העם הפעיל עליו כישוף [שפתי כהן]. יש המדגישים כי משה תמה האם הייסורים היו כה קשים עד שהצדיקו את המעשה [מזרחי, דברי דוד, מיני תרגומא], בעוד אחרים סבורים שמשה שאל זאת בתמיהה רטורית, כלומר, הרי העם כלל לא עינה אותך, ומדוע נכנעת ללא מחאה [שפתי חכמים].
מנגד, גישה שנייה מפרשת את השאלה כתוכחה על יחסו של אהרן לעם, ומפרשת את המילה העם במשמעות של אומה אומללה. משה שואל האם העם עשה לו רעה בעבר, שבעטיה הוא פיתח כלפיהם כזו שנאה עד שנהג בהם בחוסר זהירות וכאויב החפץ בהשמדתם, במקום לשמש להם כמוכיח ולרחם עליהם [רמב"ן, שטיינזלץ, קאסוטו].
שאלה נוספת שעולה היא מדוע משה מאשים את אהרן בכך שהביא חטא על העם, ולא מוכיח אותו ישירות על חטאו האישי. הפרשנים מסבירים כי משה ידע שכוונתו של אהרן לא הייתה רעה; הוא לא התכוון ליצור עבודה זרה, אלא רק מנהיג חלופי או אמצעי לעכב את העם [העמק דבר, גור אריה, ביאור יש"ר, שפתי כהן]. לכן, משה לא האשים אותו במעשה עצמו, אלא בתוצאה – המכשול שהציב בפני העם. בנוסף, משה נהג בענווה ובכבוד כלפי אחיו הגדול, ובחר להעביר את הביקורת בצורה עקיפה [רמב"ן, הטור הארוך]. יש המפרשים כי המילה הֵבֵאתָ אינה מתארת פעולה אקטיבית, אלא מתן רשות ו"העלמת עין", שכן משה עדיין לא ידע מה היה חלקו המדויק של אהרן [רש"ר הירש]. פרשנות ייחודית מצביעה על כך שמשה המתין עם תוכחתו עד לאחר שהשקה את העם במי העגל, כמעין בדיקת סוטה; משראה שאהרן שתה ולא נפגע, ידע בוודאות שאהרן לא חטא במזיד, ולכן פנה אליו בלשון חיבה כדי להבין מה אילץ אותו לפעול כפי שפעל [אלשיך]. אהרן מצידו, משיב למשה כי הוא עצמו ידע מראש שהעם נוטה לרע ולחטאים, ולכן אין לו להאשים את אהרן אלא את טבעו של העם או את עצמו שלא עשה תקנה מראש [אדרת אליהו, צרור המור].
באשר למושג חֲטָאָה גְדֹלָה, הפרשנים מציעים מספר רבדים. עצם חילול השם שנגרם מהמעשה נחשב לחטא עצום, גם אם נעשה בשוגג ומתוך כוונה טובה [העמק דבר]. השימוש בצורת הנקבה של המילה מרמז על חטא ש"עושה פירות", כלומר הולך ומתעצם ומחטיא את הרבים לדורות [שפתי כהן]. יתרה מזאת, עיקר החטא הגדול לא היה בהכרח עצם עשיית העגל תחת כפייה, אלא קביעת החג ליום המחרת על ידי אהרן. החג הוא שהוביל לשמחה ולמחולות, שהיוו מרידה וקלקול חמורים אף יותר מעצם יצירת הפסל [ספורנו].