בשעת ההתמודדות הקשה מול תוכחתו של משה, אהרן מנסה להסביר את הנסיבות שהובילו ליצירת עגל הזהב, תוך שהוא משלב פיוס, סנגוריה על העם והצדקה למעשיו.
תחילה פונה אהרן לאחיו בתואר אֲדֹנִי, מתוך הכרה במעלתו הגבוהה [אבן עזרא], וכדרך של כניעה וניסיון לפייסו, בדומה לאופן שבו פנה יעקב לעשיו [קאסוטו]. הוא מבקש אַל־יִחַר אַף – כלומר, אל תכעס [ביאור שטיינזלץ]. בקשה זו מהדהדת את תחינתו של משה עצמו כלפי ה' רגעים ספורים קודם לכן, וכעת משה חווה בעצמו את הכעס האלוהי שביקש לשכך [קאסוטו].
בתשובתו מתגלה גדולתו ואהבתו של אהרן לישראל. הוא נמנע מלהזכיר את איומי ההמון או את מאמציו לעכב את יצירת העגל, ובוחר לקחת את האשמה על חולשתו שלו כדי שלא להעצים את חטאם של ישראל [רש"ר הירש, מלבי"ם]. מסיבה זו הוא גם מקצר בתיאור האירועים, כדי שלא להאריך בסורחנם של העם [רמב"ן, הטור הארוך, אבן עזרא הקצר].
כדי להסביר את מניעי העם, אהרן אומר: אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת־הָעָם כִּי בְרָע הוּא. הפרשנים עומדים על כך שאהרן לא אמר "כי רעים הם", אלא השתמש במילה בְרָע [גור אריה, שפתי חכמים], וחלוקים בהבנת כוונתו. גישה אחת מסבירה שהעם היה נתון במצב של מצוקה ופחד. הם נמצאו במדבר שומם, חסרי כול, וכאשר בושש משה לרדת חשבו שמת, ולכן חיפשו מנהיג חלופי שינחה אותם, ולא התכוונו לעבודה זרה [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ, העמק דבר].
גישה שנייה מפרשת שהעם נוטה מטבעו ללכת בדרך רעה ולהעמיד את ה' בניסיונות [רש"י, קאסוטו, ביאור יש"ר]. אהרן מזכיר למשה שהוא עצמו ידע מראש על נטייתם זו [אדרת אליהו], שכן הם היו עדיין קשורים ומושפעים מאלילי מצרים [ספורנו]. מנגד, יש המצמצמים את ההאשמה וטוענים כי המילה בְרָע מכוונת ספציפית ל"ערב רב" ולמכשפים שביניהם, והם אלו שהסיתו את רוב ישראל שהיו תמימים [שפתי כהן, אבי עזר].
לבסוף, אהרן רומז למניע הנסתר מאחורי שיתוף הפעולה שלו: הוא ידע שאם יסרב לבקשתם, הם עלולים למנות לעצמם מלך או מנהיג אחר, צעד שהיה מסתיים באסון חמור אף יותר [דעת זקנים, בכור שור, חזקוני]. לכן בחר לשתף פעולה באופן חלקי, מתוך תקווה שהזהב שיושלך לאש פשוט ייהרס, אך הוא לא צפה את פעולת המכשפים שגרמו לעגל לצאת [שפתי כהן].