ירידתו של משה מהר סיני מזמנת את אחד הרגעים הדרמטיים בתולדות עם ישראל. למרות שה' כבר הודיע למשה על חטא העגל עוד בהיותו בפסגה, התגובה המעשית והרגשית של משה מתפרצת רק כאשר הוא נתקל במציאות פנים אל פנים.
הפרשנים מעלים את השאלה מדוע משה המתין עד לרגע זה כדי לשבור את הלוחות ולא עשה זאת מיד כששמע על החטא. הגישה המרכזית מסבירה כי משה קיווה שעד שירד, העם כבר יתחרט על מעשיו, או שהעגל נעשה רק מתוך רצון למצוא מנהיג חלופי ולא כמרידה מוחלטת בה' [מלבי"ם, תולדות יצחק]. בנוסף, מבחינה משפטית ומוסרית, אין אדם יכול לדון על פי השערות או שמיעה בלבד; הדין דורש ראייה בעיניים, ורק מראה העיניים ממחיש את עומק השבר [תורה תמימה, צפנת פענח, חומש קה"ת].
התפנית מתרחשת כאשר משה רואה לא רק את מוקד החטא, אלא את האווירה שסביבו: וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת. המילה וּמְחֹלֹת מתפרשת כריקודים, או ככלי נגינה כדוגמת חלילים [חזקוני]. משה נחרד לגלות שהעם אינו שרוי באבל או בבלבול, אלא חוגג ושמח בקלקולו. חגיגה זו, המבטאת פריקת עול והתמכרות ליצר, היא שהוכיחה למשה כי החטא הושרש עמוק בעם, והביאה אותו לייאוש מהאפשרות לתקנם בקלות [ספורנו, הכתב והקבלה, רש"ר הירש]. מנגד, יש המפרשים כי משה הבחין ברוח של טומאה ששכנה בתוך ה"עגל" עצמו, בעוד שהריקודים נותרו פעולה גופנית בלבד [אור החיים].
תגובתו הפיזית של משה מתוארת במילים וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו. הפרשנים נחלקים לגבי אופי ההשלכה. גישה אחת מתארת רגע של חולשה אנושית עמוקה: עם ההכרה בגודל החטא, תשש כוחו של משה והוא לא יכול היה לשאת עוד את משא הלוחות. הוא נאלץ להשליכם מעט הרחק ממנו כדי שלא יפלו על רגליו ויפצעו אותו [רשב"ם, הטור הארוך, חזקוני]. חולשה זו נקשרת למסורת לפיה ברגע שהלוחות התקרבו לאזור הטומאה, פרחו מהם אותיות הקודש, והאבנים נותרו כבדות וחסרות רוח חיים [אור החיים, מנחת שי, נחל קדומים, פענח רזא]. מנגד, גישה אחרת רואה בהשלכה אקט יזום, תקיף ומכוון. משה השליך את הלוחות בכוח רב כדי לעורר חרדה בלב העם, לזעזע אותם ולהמחיש להם את חומרת מעשיהם [העמק דבר, שד"ל, תולדות יצחק].
עצם ההחלטה לשבור את הלוחות זוכה למספר הסברים מהותיים. מבחינה משפטית, משה ערך קל וחומר: אם התורה אסרה על מומר לאכול מקרבן הפסח, שהוא רק מצווה אחת, קל וחומר שאין לתת את התורה כולה לעם שהמיר את דתו לעבודה זרה [רש"י, גור אריה]. במבט רחב יותר, הלוחות נתפסו כ"שטר העדות" והברית שבין ה' לישראל. משבגדו ישראל והפרו את תנאי הברית, קרע משה את השטר. פעולה זו נועדה למעשה להגן על העם: ללא שטר העדות המחייב, לא יוכל ה' לתבוע אותם לדין ולהשמידם מיד [אבן עזרא, צרור המור, חומש קה"ת]. בנוסף, שבירת הלוחות העבירה מסר תיאולוגי חד: אין בעולם שום חפץ פיזי בעל קדושה עצמית, אפילו לא לוחות שנכתבו באצבע אלוהים. קדושתם מותנית אך ורק במוסריותו של העם ובדבקותו בה', ומשאלה אינם, הלוחות אינם אלא אבנים [ברכת אשר].
הפסוק מסתיים בציון המקום: תַּחַת הָהָר, כלומר למרגלות הר סיני [רש"י, שפתי חכמים, ביאור יש"ר]. יש בכך סגירת מעגל טראגית, שכן משה שבר את הלוחות בדיוק באותו מקום שבו נכרתה הברית ונבנה המזבח ימים ספורים קודם לכן [קאסוטו]. דעה נוספת מציעה שמשה סב על עקבותיו ורץ חזרה אל תחתית ההר כדי לשבור אותם שם, הרחק מהמחנה, וזאת כדי להימנע מלהכניס את הלוחות הקדושים לתוך מחנה שנטמא בעבודה זרה [העמק דבר, אור החיים].