תארו לעצמכם שאתם שומעים שמשהו לא טוב קרה, אבל בלב אתם עדיין מקווים שזו רק שמועה או טעות קטנה. כשמשה יורד מהר סיני, ה' כבר סיפר לו על חטא העגל, אבל משה לא שובר את הלוחות מיד. הוא מקווה שאולי בני ישראל כבר מתחרטים על מה שעשו, והוא גם יודע שלשמוע על משהו מרחוק זה לא כמו לראות אותו בעיניים.
אבל כשהוא מתקרב למחנה, הוא רואה את העגל וגם וּמְחֹלֹת, כלומר ריקודים. משה מבין שהעם לא עצוב או מבולבל מהטעות שלו, אלא ממש חוגג ושמח. החגיגה הזו מראה למשה שהבעיה עמוקה מאוד ושהם לא מתחרטים כלל.
באותו רגע, משה מגיב בחריפות: וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו. הוא זורק את הלוחות בכוח ושובר אותם. למה שמשה ישבור משהו כל כך קדוש? הוא עושה את זה כדי לזעזע את העם ולעורר אותם להבין כמה חמור מה שהם עשו, אבל גם כדי להגן עליהם. הלוחות הם כמו שטר הסכם בין ה' לעם ישראל. ברגע שהעם שבר את הכללים של ההסכם, משה בעצם "קורע את השטר" כדי שה' לא יעניש אותם בחומרה על כך שהם לא מקיימים את החלק שלהם בברית.
כל זה קורה תַּחַת הָהָר, למרגלות הר סיני. זה רגע עצוב במיוחד, כי משה שובר את הלוחות בדיוק באותו מקום שבו רק כמה ימים קודם לכן העם הבטיח להקשיב לה' ושם נכרת ההסכם ביניהם.