יצירת עגל הזהב מהווה את אחת מנקודות המשבר הדרמטיות ביותר במסע במדבר, רגע שבו תרומת תכשיטים הופכת לסמל מוחשי של עבודה זרה. הפסוק שלפנינו חושף את השלבים המעשיים של יצירת הפסל, ומקפל בתוכו טעות תיאולוגית עמוקה שהובילה לחטא.
המילים וַיִּקַּח מִיָּדָם רומזות לממד המאגי של האירוע. אהרן לקח את הזהב ישירות מידיהם אל ידו, ולא הניח לו ליפול ארצה, שכן מגע עם הקרקע היה מבטל את כוחות הכישוף שפעלו באותו רגע [אור החיים, פרדס יוסף].
לגבי אופן עשיית העגל, נחלקו המפרשים בביאור המילים וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט. גישה אחת מפרשת את המילה וַיָּצַר מלשון קשירה וצרור, ואת המילה בַּחֶרֶט כסוג של בגד או מטפחת. לפי פירוש זה, אהרן רק אסף את הנזמים המפוזרים וקשר אותם בבד כדי לאמוד את כמות הזהב לפני ההתכה [רש"י, הכתב והקבלה, חזקוני, בכור שור]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים מבינה את המילה וַיָּצַר מלשון עיצוב ומתן צורה, ואת החֶרֶט ככלי אומנות של צורפים שבאמצעותו חורטים תבניות [אבן עזרא, רשב"ם, ביאור שטיינזלץ]. גישה נוספת, פסיכולוגית יותר, דורשת את המילה בַּחֶרֶט מלשון זיוף או חרטה; אהרן התעכב בכוונה על מלאכת החריטה המדויקת כדי למשוך זמן, בתקווה שמשה יספיק לרדת מההר לפני שהמלאכה תסתיים [רא"ש, דעת זקנים, שפתי כהן, משכיל לדוד].
למרות שהכתוב אומר וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה (כלומר, עגל יצוק ממתכת מותכת), פרשנים רבים מדגישים שאהרן לא יצר את העגל בעצמו, אלא הכתוב מייחס לו את המעשה משום שהדבר נעשה על ידו ובאחריותו. בפועל, העגל נוצר באמצעות כשפיהם של ה"ערב רב" – הקבוצה שנספחה לישראל ביציאת מצרים [רש"י, אור החיים, מלבי"ם, גור אריה]. מסורת נוספת מתארת כי אדם בשם מיכה, שמשה הציל בעבר ממוות בתוך חומות הבניין במצרים, השליך אל תוך האש טס שעליו נכתב "עלה שור", וכך יצא העגל מעצמו [רש"י, רבנו בחיי, שפתי חכמים].
בחירת דמות העגל לא הייתה מקרית. יש המסבירים כי העם ביקש להוריד אליו כוח עליון מתוך "פני השור" שבמרכבה האלוהית, פנים המייצגות את מידת הדין ושפע של פרנסה [רבנו בחיי, העמק דבר, חזקוני]. אחרים קושרים זאת לאסטרולוגיה, ומסבירים שהעם האמין כי מזל שור הוא זה שהעניק להם את העושר הגדול של ביזת מצרים, ולכן סגדו לו [כלי יקר, חומש קה"ת, אם למקרא].
הקריאה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל מסגירה את זהות החוטאים: העובדה שנאמר "אלוהיך" ולא "אלוהינו", מוכיחה כי הערב רב הם אלו שעמדו מאחורי המעשה, והם שפנו אל בני ישראל והטעו אותם [רש"י, אור החיים, ביאור יש"ר, כלי יקר].
הפרשנים מסכימים פה אחד כי העם לא היה טיפש עד כדי כך שיאמין שפסל זהב שנוצר באותו היום הוא האל ההיסטורי שברא את העולם או שפיזית הוציא אותם ממצרים [רמב"ן, רשב"ם, הטור הארוך, ריב"א]. טעותם הייתה מתוחכמת יותר: בהיעדרו של משה, הם חיפשו מנהיג חלופי, כלי מוחשי או אובייקט אסטרולוגי שדרכו תוכל לשרות השכינה ושיוכל לתווך בינם לבין האל [רמב"ן, שד"ל, רבנו בחיי, מלבי"ם, חתם סופר]. חלקם סברו שרוח של טומאה או נבואה נכנסה בפסל והוא יוכל להורות להם את הדרך [רשב"ם, חזקוני]. עם זאת, החיפוש אחר מתווך הידרדר לעבודה זרה של ממש, והשימוש במילה הרבים אֵלֶּה מעיד על כך שהם פגמו באמונה באל אחד וביקשו להם כוחות אלוהות רבים [קיצור בעל הטורים, תורה תמימה].
לבסוף, המילים אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם מדויקות. החוטאים נמנעו מלומר "אשר הוציאוך", שכן הם הכירו בכך שההוצאה עצמה נעשתה על ידי ה' הגדול. הם השתמשו בפועל "העלוך" כדי לתאר את ההנהגה המעשית בדרך, את ההתעלות הפיזית ואת העושר שצברו, כוחות שאותם ייחסו בטעות לפסל שלפניהם [רמב"ן, אור החיים, כלי יקר].