לאחר שוך הסערה במחנה, משה עומד במקום טהור מחוץ למחנה שנטמא, ועולה חזרה אל ההר ביום י"ח בתמוז כדי לשמש כשליח האומה ולהתוודות בעדם [חזקוני, העמק דבר, קאסוטו].
המילה וַיָּשָׁב מצביעה על כך שמשה חוזר כעת לדברי התחינה שלו אל ה', אך הפעם הוא עושה זאת לאחר שכבר שפט והעניש את החוטאים [צרור המור, אבן עזרא]. הוא פותח במילה אָנָּא, שהיא לשון פיוס, תחינה והודאה עמוקה באשמה [אבן עזרא]. הפרשנים מסבים את תשומת הלב לכך שמשה נמנע מלצרף את שם ה' המפורש למילת הבקשה. הסיבה לכך היא בושה, שכן העם חטא כנגד התורה שניתנה בשם זה, או משום שאין זה ראוי להזכיר את שם ה' המבטא אחדות, בסמיכות לחטא של עבודה זרה המבטא פירוד. לימים, מטבע לשון זה הפך לנוסח הווידוי הקבוע של הכהן הגדול ביום הכיפורים [רבנו בחיי].
בהמשך תפילתו, משה מצהיר: חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה. מתעוררת השאלה מדוע משה, שבא ללמד זכות על ישראל, בוחר להעצים את חטאם ולכנותו חטא גדול. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שפירוט החטא והעצמתו נועדו לשמש כתכסיס הגנה משפטי. כאשר הסנגור ממהר להודות באשמה ולפרט אותה מרצונו, הוא סותם את טענותיו של השטן המקטרג, וגורם למלאכי החבלה להסתלק [שפתי כהן]. גישה אחרת מסבירה שמשה משתמש בלשון סגי נהור. הוא מכנה את החטא גדול אך רומז לאירוניה: הרי לפסל אין שום כוח, ואם כן, קנאת ה' בעגל משולה למלך שמקנא לאשתו עם סריס [צרור המור].
לצד זאת, יש המדייקים במילה חָטָא המעידה על חיסרון ורוח שטות, וכן בלשון הנקבה חֲטָאָה המרמזת על קלות דעת. משה טוען שהעם לא היה בדעתו השלמה, מה שמפחית ממידת אשמתם [אור החיים, שפתי כהן]. כמו כן, משה משתמש במונח זה כדי לרמוז לעבירות חמורות אחרות כמו שפיכות דמים וגילוי עריות. הוא מפריד אותן מחטא העגל כדי לומר שבעוד שלעבירות ההן אין תירוץ, לחטא העגל ישנה עילה מקלה [כלי יקר]. בנוסף, יש מי שמבאר כי המילה חָטָא מתייחסת לעצם המחשבה הפסולה, שעליה בלבד כבר נענשים בעבודה זרה, ואילו ההמשך מתייחס לביצוע המעשי [אור החיים].
בסיום הפסוק נאמר וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב. הפרשנים מסכימים כי ציון החומר שממנו עשוי הפסל אינו מקרי. על פי ההלכה, אדם המתוודה אינו חייב לפרט את חטאו, אך משה בחר להדגיש את המילה זָהָב כדי להטיל חלק מהאחריות על ה' [תורה תמימה, ברטנורא]. משה טוען כלפי ה' שהוא זה שהשפיע עליהם רוב זהב ועושר ביציאת מצרים ועל הים, וזה מה שהוביל אותם לחטוא. הדבר משול למלך שהאכיל והשקה את בנו, תלה לו כיס מלא במטבעות על צווארו, והעמיד אותו בפתח של בית זונות מוקף בפיתויים, כיצד יוכל הבן שלא לחטוא? [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים, משכיל לדוד].
המילה לָהֶם רומזת לאשמת הערב רב. הם אלו שיזמו ועשו את העגל עבור ישראל כדי להחטיאם, בעוד שעם ישראל עצמו נגרר אחריהם, כל אחד ברמת התלהבות שונה [חתם סופר, מנחת עני, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, עצם עשיית העגל היוותה הפרה ישירה של הציווי לא לעשות אלוהי כסף וזהב [קאסוטו]. בשל הצירוף אֱלֹהֵי זָהָב המופיע כאן, נקבע לדורות כי הכהן הגדול אינו נכנס לפני ולפנים ביום הכיפורים בבגדי זהב, שכן אין זה ראוי שחומר ששימש לקטרוג כה חמור יהפוך לאמצעי סנגוריה [תורה תמימה].