הבוקר שלאחר יצירת עגל הזהב מהווה את נקודת השיא של המשבר, שבה טעות תיאולוגית הופכת להילולה יצרית חסרת רסן. אירועי בוקר זה הם שהכריעו את הכף והובילו לתגובתו החריפה של ה'.
וַיַּשְׁכִּימוּ ביום שלמחרת בניית המזבח [אבן עזרא]. השכמה זו, שאירעה בשבעה עשר בתמוז [חזקוני], נבעה מזריזות יתרה לקראת החטא. יש המפרשים כי השטן הוא שדחק בהם להזדרז ולחטוא עוד לפני עלות השחר, שכן ידעו שמשה נוהג לרדת מן ההר בשעות הבוקר [רש"י, משכיל לדוד]. אחרים מסבירים כי העם עצמו מיהר להשלים את הפולחן בטרם יספיק משה לרדת ולהפריע להם [מלבי"ם].
קיימת מחלוקת עמוקה בין הפרשנים לגבי כוונתם של בני ישראל במילים וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים. הכתוב אינו מציין במפורש למי הוקרבו הקרבנות (לא נאמר "ויעלו לו"). גישה אחת גורסת כי הקרבנות כוונו למעשה לה', והעגל שימש רק כאמצעי לכבוד ולשמחה, בדומה לקרבנות המוקרבים בחגיגות המלכת מלך בשר ודם [הדר זקנים, בכור שור, חזקוני]. גישה מורכבת יותר מזהה פיצול בעם: אהרן וחלק מישראל התכוונו להקריב לה', בעוד ש"הערב רב" והמסיתים התכוונו לעגל, ובכך פסלו את הקרבנות כולם [הטור הארוך, ביאור יש"ר, שפתי כהן]. מנגד, יש הסבורים כי הפולחן הוקדש במלואו לעגל מתוך כוונת עבודה זרה [קאסוטו, רש"ר הירש].
לאחר שלב ההקרבה, וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ. הם קבעו סעודה גדולה של שובע ושכרות לכבוד חנוכת העגל, כנהוג בחגיגות אליליות [רמב"ן, אבן עזרא הקצר, ביאור יש"ר]. ייתכן שלא כל העם השתתף באופן פעיל בהקרבת הקרבנות, אלא רק קבוצה מסוימת של מנהיגים, אך ההמונים הצטרפו לסעודות הפולחן שבאו לאחר מכן [העמק דבר, רש"ר הירש]. עצם ה"ישיבה" מצביעה על תחושת קביעות, שלווה ושאננות מסוכנת, אשר פתחה פתח להתדרדרות המוסרית שבאה מיד לאחר מכן [פרדס יוסף].
ההתדרדרות מגיעה לשיאה במילים וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק. ברמה הפשוטה, מדובר בשירה, ניגון וריקודים סביב העגל [שד"ל]. אולם, רוב הפרשנים רואים במילה זו ביטוי להתפרקות מוסרית מוחלטת. בניגוד לקרבן היהודי שדורש מהאדם התבטלות וקבלת עול מצוות, הפולחן האלילי מתאפיין בפריקת עול ושחרור יצרים [רש"ר הירש, העמק דבר]. בהשפעת מנהגי עבודת האלילים במצרים ובעמי הסביבה, ה"צחוק" כלל התנהגות של פריצות מינית, גילוי עריות, ואף שפיכות דמים, כדוגמת רציחתו של חור שניסה למחות בידם [רש"י, מלבי"ם, קאסוטו, אם למקרא, צאינה וראינה]. ברגעים אלו צנחו בני ישראל מאיגרא רמה של מעמד הר סיני לבירא עמיקתא של יצרים אפלים [ביאור יש"ר], ויש שאף ניצלו את ההילולה כדי ללעוג לאמונתם של שאר בני ישראל [שפתי כהן].
אירועי בוקר זה שופכים אור על תזמון תגובתו של ה'. ה' לא ציווה על משה לרדת מן ההר ביום שבו אהרן בנה את המזבח, אלא המתין לבוקר זה, רק לאחר שהעם השלים את חטאו בפועל עם הקרבנות וההילולה היצרית [רמב"ן, הטור הארוך]. הסבר נוסף להמתנה הוא שה' קבע מראש שמשה ישהה בהר ארבעים יום שלמים, ובוקר זה היה בדיוק סיומם של אותם ימים [אור החיים]. בראייה רחבה יותר, כל הנפילה הזו התאפשרה מאת ה' כדי ללמד את הדורות הבאים את כוחה ומשמעותה של התשובה [חומש קה"ת].