קרה לכם פעם שראיתם קבוצה גדולה של ילדים עושה משהו, ופתאום כולם מסביב נסחפו אחריהם בלי לחשוב פעמיים? זה בערך מה שקרה לבני ישראל כשהם חיכו למשה. במקום להמתין בסבלנות, הם מיהרו מאוד ליצור את עגל הזהב. המילים כָּל הָעָם מראות לנו שכולם התגייסו למשימה הזו יחד ובמהירות. זה קצת עצוב, כי כאשר בני ישראל התבקשו לתרום למשכן ה', רק מי שרצה מכל הלב הביא תרומה, אבל כאן כולם מיהרו לתת את הזהב שלהם ללא היסוס. אפילו אנשים שבסוף לא באמת עבדו לעגל, נסחפו אחרי האווירה והסכימו להביא את הזהב שלהם.
הגברים מיהרו להוריד את התכשיטים אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם, ולקחו גם את העגילים של הנשים והילדים. התורה משתמשת במילה מיוחדת, וַיִּתְפָּרְקוּ, שפירושה שהם ממש פרקו והסירו מעל עצמם את התכשיטים. אבל יש למילה הזו גם משמעות סמלית: כשהם הורידו את העגילים מהאוזניים, הם בעצם "פרקו" מעליהם את ההבטחה הגדולה שהבטיחו לה' בהר סיני כשאמרו "נעשה ונשמע". מיד לאחר מכן, וַיָּבִיאוּ אֶל אַהֲרֹן. הם הביאו את הזהב כל כך מהר, עד שלא נשארה לאהרן ברירה והוא נאלץ להמשיך במהלך. חשוב לדעת שאהרן התכוון לטובה ורצה לעשות רצון ה'. הוא רק ניסה לעכב את העם ולמשוך זמן עד שמשה יחזור, כדי להרגיע אותם ולמנוע מהם לעשות מעשים חמורים וקשים או לפגוע בו.