תארו לעצמכם שאתם מחכים למישהו חשוב מאוד שהבטיח להגיע, והזמן עובר והוא פשוט לא מופיע. איך הייתם מרגישים? זה בדיוק מה שחוו בני ישראל במדבר, רגעים ספורים אחרי המעמד המרגש של קבלת התורה. משה רבנו עלה להר סיני והבטיח לשוב אחרי ארבעים יום, אך העם התבלבל בחישוב הימים וחשב שהזמן כבר חלף. המילה בֹּשֵׁשׁ פירושה איחור ועיכוב. כשהם הרגישו שמשה מתעכב, הם נכנסו לפחד גדול. המילה וַיַּרְא לא מתארת כאן ראייה רגילה בעיניים, אלא הבנה והכרה פנימית שמשהו השתבש. מתוך הלחץ, הם החלו להאמין שמשה נפטר ושלא יחזור לעולם.
מתוך החרדה הזו, התרחש אירוע לא נעים. הכתוב אומר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל־אַהֲרֹן. המילה עַל מצביעה על כך שהם לא סתם התאספו סביבו, אלא באו בצורה מאיימת וכוחנית. אהרן הבין שאם יסרב להם, המצב עלול להפוך למריבה אלימה מאוד בתוך המחנה, ולכן נאלץ לשתף פעולה כדי לנסות לעכב אותם. חשוב לדעת שמי שהתחיל את המהומה לא היה כלל ישראל, אלא קבוצה של אנשים שהצטרפו אליהם כשיצאו ממצרים והיו רגילים לאמונות אחרות. הם דרשו מאהרן: קוּם עֲשֵׂה־לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ. זה נשמע כאילו הם רצו לעזוב את ה', אבל הם בכלל לא התכוונו למרוד בו. הם פשוט רצו מנהיג חדש, או סמל מוחשי שיעזור להם להרגיש בטוחים וידריך אותם במדבר במקום משה.
הם הסבירו את עצמם ואמרו: כִּי־זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה־הָיָה לוֹ. בני ישראל הרגישו תלות מוחלטת במשה שהנהיג אותם עד עכשיו. בלעדיו, הם הרגישו אבודים במדבר השומם ולא ידעו מה עלה בגורלו. אהרן מצידו ניסה ליצור עבורם סמל שקשור לקדושה, אך ההמון המבולבל סילף את הכוונה הטובה הזו, וזה מה שהוביל בסופו של דבר לחטא העגל.