תארו לעצמכם שאתם מחזיקים בידיים את המתנה הכי יקרה ונדירה בעולם, מתנה שקיבלתם הישר מה'. בדיוק ברגע הזה, כשמשה יורד מהר סיני עם לוחות הברית, עוצרים לרגע כדי לספר לנו עד כמה הלוחות האלה היו מושלמים ומיוחדים. יצא לכם לחשוב למה מספרים לנו על היופי שלהם דווקא עכשיו, רגע לפני שהם נשברים? הסיבה היא כדי שנבין איזו אבדה גדולה ופספוס ענק קרו בגלל חטא העגל. זה גם מראה כמה משה היה מנהיג גדול: למרות שהלוחות היו יצירה אלוהית וקדושה, כשהוא ראה את המעשה הרע של בני ישראל, הוא לא יכול היה להבליג ושבר אותם.
הלוחות מתוארים בתור מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים והכתב שעליהם הוא מִכְתַּב אֱלֹהִים. בניגוד ללוחות השניים שמשה הכין בעצמו מאוחר יותר, הלוחות הראשונים היו פלא של ממש, יצירה שה' ברא בעצמו בשלמות. המילה חָרוּת מסבירה לנו שהאותיות לא היו סתם כתובות בדיו שאפשר למחוק, אלא הן היו חקוקות עמוק בתוך האבן. החקיקה הזו מזכירה לנו שדברי התורה צריכים להיות חקוקים עמוק בתוכנו ולהיות חלק בלתי נפרד מאיתנו, ממש כמו שהאותיות היו חלק מהאבן.
האותיות הקדושות היו ממש כמו ה"נפש" שנותנת חיים ללוחות, ואילו האבן הייתה כמו ה"גוף". כשהתקרב משה למחנה וראה את העגל, קרה דבר מדהים ועצוב. האותיות הגיבו לחטא ופשוט פרחו באוויר מתוך הלוחות. ברגע שהאותיות עזבו, נשארה רק אבן כבדה מאוד, בלי חיים. משה כבר לא יכול היה לשאת את המשקל העצום של האבנים בידיו, והן נשמטו ונשברו.