שמות, פרק ל״ב, פסוק י״ח

משה מתקן את טעותו של יהושע ומלמד אותו שיעור בהנהגת ציבור, בהסבירו כי הקולות העולים מן המחנה אינם קולות מלחמה מנוגדים. הוא מפרט כי אֵין קוֹל עֲנוֹת גְּבוּרָה של מנצחים, וְאֵין קוֹל עֲנוֹת חֲלוּשָׁה המבטא את זעקת השבר של המפסידים, אלא מדובר בקול אחיד. משה מזהה כי זהו קוֹל עַנּוֹת של שירה, זמרה ושחוק סביב העגל, אשר טומן בחובו גם משמעות של חירופים וחולשה מוסרית המענים את נפש השומע. משה מדגיש אָנֹכִי שֹׁמֵעַ משום שבידיעתו המוקדמת מאת ה' על החטא, קולות השירה נשמעו לו כעינוי אישי, אך מתוך ענווה בחר שלא לחשוף מיד את גנותם של ישראל בפני תלמידו. שמחה זו של החוטאים במעשיהם העידה על שבר רוחני עמוק, והיא שעוררה את כעסו של משה כשהתקרב למחנה והובילה לבסוף לשבירת הלוחות.