שמות, פרק ל״ב, פסוק כ׳

משה פועל בנחרצות לבער את האליל באמצעות יסודות הקיום ולהמחיש את אפסותו המוחלטת בפני העם, ששתיקתו מעידה על אימה וראשיתה של חרטה. תחילה וַיִּקַּח אֶת־הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ וַיִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ, פעולה שהתאפשרה משום שגוף העגל היה עשוי עץ, באמצעות חומר שהפך את הזהב לאפר, או לחלופין בדרך נס. לאחר מכן וַיִּטְחַן עַד אֲשֶׁר־דָּק, כלומר כתש את השאריות לאבק, וַיִּזֶר, פיזר אותן ברוח עַל־פְּנֵי הַמַּיִם של הנחל שירד מן ההר. לבסוף וַיַּשְׁקְ אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מאותם מים כדי לבזות את האליל שייפלט מגופם כפסולת, וכדי לאתר כדרך שבודקים אישה הנחשדת בבגידה את אלו שחטאו בסתר, אשר מתו מהצטברות נוזלים בעוד שהחפים מפשע לא נפגעו.