שמות, פרק ל״ב, פסוק ל״ד

בעקבות חטא העגל, ה' מורה למשה לֵךְ נְחֵה אֶת הָעָם, ציווי המבטא ריחוק שכן הם אינם נקראים עוד "עמי". משה מצטווה להובילם אֶל אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ, כלומר אל המקום שהבטחתי אֵלֶיךָ, מבלי להזכיר את שמה של ארץ כנען, כדי להדגיש שהכניסה אליה תהיה רק בזכותו של משה. כתוצאה מהחטא איבדו ישראל את הזכות לנוכחות אלוהית ישירה, ולכן מעתה הִנֵּה מַלְאָכִי יֵלֵךְ לְפָנֶיךָ, משמע שליח יוביל אותם בהשגחה עקיפה במקום ה' בעצמו. אף שה' נעתר שלא להשמיד את העם מיד, הוא מעניק להם חנינה על תנאי ומצהיר וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵהֶם חַטָּאתָם. כך, כאשר העם ישוב לחטוא בעתיד, ה' יצרף לעונשם החדש גם את אשמת העגל, ויגבה את חובו של חטא זה מעט מעט לאורך הדורות.