שני אחים מבוגרים ניצבים מול השליט החזק בעולם ומתחילים בשליחות היסטורית. בנקודת ציון דרמטית זו, התורה עוצרת את שטף העלילה כדי לתעד במדויק את גילם. ציון הגיל בעת התרחשותו של מאורע רב חשיבות, לרוב בסיומה של פרשייה, הוא מנהג עריכה שכיח במקרא [קאסוטו]. ציון גילו של משה מבליט פער זמנים משמעותי: משה ברח ממצרים כאיש צעיר וחוזר אליה כעת כזקן בן שמונים, עובדה המותירה שנים ארוכות שקורותיו בהן אינן מסופרות במפורש בתורה [קאסוטו].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהדגשת הגיל באה ללמד על מסירותם העצומה. משה ואהרן החלו את שליחותם הציבורית בגיל שבו אדם בדרך כלל מסיים את חייו הפעילים. אנשים בגילאי שמונים ושמונים ושלוש נחשבו גם אז לאנשים באים בימים שהגיעו לגיל "גבורות", ולמרות זאת הם הזדרזו והשכימו לעשות את רצון ה' במרץ רב [ספורנו, הכתב והקבלה, ביאור שטיינזלץ]. יתרה מזאת, ציון הגיל מצביע על מעלתם הנבואית הייחודית. בשונה מנביאים אחרים, לא מצינו במקרא נביאים שהתנבאו בזקנותם מלבד משה ואהרן, מה שמעיד על דרגתם העליונה, שכן להם לבדם דיבר ה' בעמוד ענן [אבן עזרא, הטור הארוך].
מערכת היחסים בין האחים משתקפת גם היא מבעד למספרים. אהרן היה מבוגר ממשה בשלוש שנים, ולמרות זאת לא הקפיד על כך שאחיו הצעיר נבחר להנהיג והוא עצמו משמש רק כדוברו. פירוט השנים בא להדגיש את ענוותו של אהרן ואת האחדות המוחלטת ביניהם, ומנגד מסביר את סירובו ההתחלתי של משה לקבל את השליחות מתוך כבוד לאחיו הגדול [אלשיך].
המילה בְּדַבְּרָם מתפרשת פשוטה כמשמעה, בזמן שבו דיברו [חזקוני], אך יש המדייקים כי הכוונה היא ליום הראשון ולתחילת הדיבור שלהם מול מלך מצרים [אור החיים]. בחירת המילים בְּדַבְּרָם אֶל פַּרְעֹה ולא "בדבר ה' אליהם" אינה מקרית, שכן נבואת ה' לאהרן החלה למעשה עוד שנים קודם לכן בהיותם במצרים, ולכן הכתוב מונה את גילם דווקא ביחס לעמידתם המשותפת מול פרעה [העמק דבר].