מכת הדם, הפותחת את עשר המכות, מתרחבת מעבר להפגנת כוח נקודתית והופכת לעונש לאומי מקיף. בתחילה נדרש משה להכות רק את היאור כדי להוכיח לפרעה את קיומו של ה', אך כעת, כדי להעניש את המצרים ולמנוע מהם מי שתייה, הציווי האלוהי מתרחב ומורה להחיל את המכה על כלל מקורות המים של מצרים [מלבי"ם].
ה' פונה למשה ומצווה עליו להעביר את ביצוע המכה לאהרן. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהדבר נובע ממידת הכרת הטוב; היאור הגן על משה כשהוסתר בו כתינוק, ולכן לא היה ראוי שמשה יכה אותו, והמכה הועברה לאהרן [רש"י, מזרחי, גור אריה, ברכת אשר]. גישות נוספות מציעות שמשה לא יכול היה להשתמש במטהו להכאת המים משום שהמטה הפך קודם לכן לנחש, המסמל קטרוג [משכיל לדוד], או שהמכה נמסרה לאהרן דווקא בזכות פועלו להרבות שלום ופריה ורביה בישראל, כמשקל נגד לגזירות המצרים שמנעו מנשי ישראל לטבול ולהיטהר [אלשיך].
הציווי קַח מַטְּךָ וּנְטֵה יָדְךָ אינו דורש מאהרן לסייר פיזית בכל רחבי מצרים. הגישה המקובלת היא שלאחר שהכה את היאור, אהרן עמד במקומו והניף את מטהו לכל רוחות השמים. תנועה סמלית זו נועדה להחיל את המכה על כלל המים מראש, ולהראות לפרעה שאין מדובר בתופעת טבע מקרית אלא בפעולה מכוונת של ה' [אבן עזרא, רש"ר הירש, קאסוטו, שטיינזלץ].
הכתוב פותח בביטוי הכללי עַל מֵימֵי מִצְרַיִם, המציין באופן ספציפי מים המתוקים והראויים לשתייה [הכתב והקבלה], ולאחר מכן מפרט את סוגי המים השונים. הפרשנים מסכימים על חלוקה ברורה של מקורות המים: נַהֲרֹתָם הם נהרות טבעיים וזורמים; יְאֹרֵיהֶם הם תעלות ובריכות מלאכותיות שנחפרו בידי אדם כדי להזרים את מי הנילוס לשדות; אַגְמֵיהֶם הם מקווי מים עומדים שאינם נובעים, כדוגמת מי גשמים שהצטברו במקום אחד; והביטוי כָּל מִקְוֵה מֵימֵיהֶם כולל מעיינות, בארות, ואף מי מרחצאות המצויים בתוך הבתים.
שיאה של המכה והיקפה המוחלט מתבטאים במילים וּבָעֵצִים וּבָאֲבָנִים. רוב הפרשנים מסבירים כי הכוונה היא למים שכבר נשאבו ואוחסנו בתוך כלי עץ ואבן בבתי המצרים, או בשקתות גדולות [רש"י, אבן עזרא, שפתי חכמים, פרדס יוסף]. עם זאת, יש המזהים כאן עוקץ אירוני כלפי תרבות מצרים: המצרים נהגו לשאוב את מי היאור העכורים לתוך כלי עץ ואבן מיוחדים שסגולתם הייתה לנקות ולטהר את המים, והמכה הוכיחה שגם כלי הטיהור הללו לא יועילו והמים שבהם יהפכו לדם [הכתב והקבלה]. פירוש נוסף רואה במילים אלו רמז לפסילי האלילים העשויים עץ ואבן; הכהנים המצרים נהגו לרחוץ את אליליהם במים מדי בוקר בהשכמה, ואפילו המים הללו נהפכו לדם, כאות לעג לאלוהי מצרים [קאסוטו, ש"ך]. מנגד, ישנה דעה ולפיה המים עצמם לא נהפכו לדם ממש בתוך הכלים, אלא שכוח המים השתנה וצבע את העצים והאבנים באדום [העמק דבר].