מפגש דרמטי מתקיים על שפת היאור, ובו משה ואהרן מעבירים לפרעה מסר תקיף מאת ה'. שלב האותות והמופתים הראשוני מסתיים, וכעת מתחילה שורת המכות והעונשים.
הציווי וְאָמַרְתָּ אֵלָיו מתבצע למעשה באמצעות אהרן, המשמש כפיו של משה מול המלך [רלב"ג, הכתב והקבלה]. בחירת התזמון והמקום למפגש אינה מקרית. המפגש נערך על שפת המים באוויר הפתוח, מקום טהור שבו ניתן להזכיר את שם ה', בניגוד לארמונו של פרעה המלא בגלולים ובעבודה זרה [חזקוני]. מעבר לכך, יש כאן חשיפה פומבית של סודו של פרעה: השליט המצרי נהג להציג את עצמו כאל שאינו זקוק לעשיית צרכים אנושיים, ולכן היה יוצא בחשאי מוקדם בבוקר ליאור. ה' שולח את משה דווקא למקום המסתור הזה כדי לבייש את פרעה ולהוכיח לו שאלוהי האמת רואה הכל ויודע את מקום מחבואו [אור החיים, אלשיך]. כדי למנוע מפרעה לטעון שאין זה מנומס להטריד אותו בשעות הבוקר המוקדמות מחוץ לארמון, משה מקדים ומבהיר כי הוא נשלח בדחיפות על ידי מלך מלכי המלכים ואין לדחות את השליחות [אור החיים].
במסר עצמו קיים קשר לשוני מכוון בין המילים שְׁלָחַנִי לבין שַׁלַּח: ה' שלח אותי אליך כדי שאתה תשלח את העם [קאסוטו]. הדרישה וְיַעַבְדֻנִי מבהירה לפרעה כי בני ישראל הם עבדיו של ה', ולא עבדיו של מלך מצרים [קאסוטו]. יתרה מזו, השימוש בביטוי אלוהי הָעִבְרִים בא ללמד שכל בני העם שווים במעלתם בכל הנוגע לעבודת ה', ללא הבדלי מעמדות [העמק דבר], ויש המציינים כי משלב זה בתורה מתחיל המונח "עברים" להיות מזוהה לחלוטין עם המושג "יהודים" [ברכת אשר].
חלקו האחרון של הפסוק, וְהִנֵּה לֹא שָׁמַעְתָּ עַד כֹּה, זוכה למספר כיווני פרשנות. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילים עַד כֹּה מתייחסות לזמן – עד עכשיו. כלומר, המופתים הקודמים, כמו מטה אהרן שהפך לתנין, לא היו מכות של ממש, ופרעה זלזל בהם וחשב שמדובר בכישוף בלבד. כעת, משסירב להקשיב לבוראו, מתחיל שלב הענישה [רמב"ן, אבן עזרא, טור הארוך, ביאור יש"ר]. משה אינו מציב כאן תנאי של "אם לא תשמע", אלא מודיע לפרעה שהוא כבר חייב בעונש על סירובו העיקש עד לאותו רגע [מלבי"ם]. ה' יודע היטב שפרעה מסרב בלבו, מתחזק ברשעתו ואף מכחיש את קיומו של ה', וזאת גם אם המלך שתק מתוך פחד מהמופתים ולא ענה למשה במפורש [רמב"ן, אור החיים, אלשיך].
מנגד, גישה פרשנית נוספת יוצקת משמעות עמוקה יותר למילים עַד כֹּה. לפי גישה זו, אין הכוונה רק ל"עד עכשיו", אלא לרמז על סופו של תהליך המכות. המילה "כה" רומזת למכת בכורות, שהיא המכה היחידה שבה נאמרת המילה "כה" בעצם תיאור המכה עצמה ("כה אמר ה' כחצות הלילה"). משה רומז לפרעה שהוא ימשיך לסרב ולספוג מכות עד שיגיע לאותה מכה סופית ומוחלטת, ורק בה יסתיים התהליך [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים, גור אריה, דברי דוד]. יש אף המפרשים את המילה "עד" מלשון התראה ואזהרה, ואת המילה "כה" כציון של מקום או נקודה מוגדרת. לפי פירוש זה, משה מזכיר לפרעה את האזהרה החמורה על מכת הבכורות שכבר נרמזה לו בעבר, ומתרה בו לבל יביא על עצמו את אותו עונש נורא ואחרון [הכתב והקבלה].